בקליפ לקראת הבחירות לראשות מרצ נראית תמר זנדברג עומדת ליד אחיה, מיכאל, כדורגלן הפועל רמת גן מהליגה השנייה. “אתה שחקן נשמה", היא אומרת לו. “תן לנו איזה טיפ להצלחת השמאל". מיכאל, במדים האדומים, מפנה מבט למצלמה ומציע: “אני חושב שצריך לצאת מהבונקר, להפסיק לשחק הגנתי, לתקוף עם כל מה שיש ולא לפחד".

מצחיק. אם לפני עשר שנים תמר הייתה עומדת ליד אחיה הקטן, מעטים היו מזהים אותה, בטח פחות מכפי שהיו מזהים כוכב כדורגל בסדר גודל שלו. זנדברג היה האס של מכבי חיפה ובית"ר ירושלים. שחקן השנה בליגת העל, שחקן נבחרת ישראל שזכה במהלך הקריירה בחמש אליפויות ושלושה גביעים. הגיע לטופ. אבל בכדורגל, בגיל 37, אוטוטו 38, אתה נמצא בפרפורי פרישה מתקדמים. ואילו תמר, עוד מעט בת 42, נמצאת בשיאה, רגע לפני שהיא משתלטת על ראשות המפלגה.

“אצלנו בבית לא דחפו, זה היה בסגנון פרי סטייל", מיכאל צחק כששאלתי איך אח ואחות הלכו לכיוונים כל כך שונים. “גדלנו בבית שעסק בפוליטיקה בשיחות סביב השולחן, אבל לא היה אקטיביסטי. הערכים שגדלנו עליהם משויכים היום לשמאל, אבל בילדות לא החשבתי אותם לכאלה. באותה מידה שתמר הלכה לפוליטיקה, אני הלכתי לכדורגל, כל אחד בחר בדרכו".



היא הפתיעה אותך?
“תמר תמיד הייתה בולטת, יו"ר מועצת התלמידים. הייתה יכולה לפנות גם לכיוון אחר וזה לא היה מפתיע. אבל פוליטיקה מתאימה לה. זה עולם לא פחות קשה מכדורגל. היא ג'דעית, טיפוס חזק מאוד".

התייעצה איתך בשאלה אם לרוץ לראשות המפלגה?
“אנחנו גרים קרוב אחד לשני במרכז תל אביב, ופעם בשבוע יש לנו פגישה קבועה עם הילדים. באנו אליה כמה ימים לפני ההכרזה והיא אמרה: ‘אבא, אמא, מיכאל, אני רצה לראשות מרצ'. לא התייעצה, סיפרה. זה היה מדהים. אבל ברגע שאמרה זה נשמע הכי טריוויאלי. היא פיגורה. הכי טבעי שזה מה שתעשה".

בלי ההורים

מיכאל ותמר גדלו ברמת גן. ילדיהם של יואל, מהנדס מכונות, ואסתר, עיתונאית “הארץ" המתמחה בתחום האדריכלות. מיכאל היה מהילדים שכל עולמם הוא ספורט. ג'ודו, כדורסל, פינג–פונג. מגיל 12 בקבוצת הילדים של הפועל רמת גן בכדורגל. “סבתא שלי הייתה גרה בגבעתיים", הוא נזכר. “בשבתות, בדרך אליה, אמי הייתה מורידה אותי במגרש. לא הייתה נשארת. כילד, הורי הגיעו מעט מאוד פעמים לראות אותי משחק".

זנדברג גדל והפך לאחד השחקנים המוערכים בכדורגל הישראלי, החזיק בתדמית מאוד נקייה. אפילו זכה בתואר כדורגלן העונה, במדי בית"ר ירושלים, הקבוצה הכי ימנית במדינה. הצליח לחמוק מתחת לרדאר של הגרעין הקשה, שבדרך כלל לא מגלה סובלנות כלפי מוסלמים ושמאלנים.

תמר ומיכאל זנדברג

“ההתעסקות בפוליטיקה אז לא הייתה כזו אינטנסיבית", הוא מסביר. “היום לכל דבר יש משמעות. אתה שמאלני? אתה כזה. אתה ימני? אתה מתויג ככה. במכבי חיפה שיחקתי ארבע שנים ולא זוכר שמישהו שאל פעם אחת על פוליטיקה".

ובבית"ר?
“זה היה ב–2006, מלחמת לבנון השנייה, אז היו קצת יותר כותרות. אבל לה פמיליה והגזענות לא היו כל כך בולטים בשיח. מצד שני, כשדיברו פוליטיקה בחדר ההלבשה, אף פעם לא שתקתי. כן נמנעתי מלהגיד דברים שנשמעים היום כקיצוניים".

זה לא הולך, שמאלני בבית"ר ירושלים.
“דווקא במשפחה היו מבסוטים ששיחקתי שם. בקבוצה ידעו שאני אשכנזי, שמאלני, אבל הייתי טוב, סיפקתי את הסחורה, והאוהדים השתחוו. זה הכדורגל. תראה בעולם, יש כוכבים ברמות של לברון ג'יימס שמתבטאים נגד הגזענות ונגד טראמפ ואומרים את מה שהם חושבים. לדעתי, לא כל שחקן, תחת כל עץ רענן, צריך להתעסק בפוליטיקה. בסוף אתה ספורטאי, אז סתום את הפה ותשחק".

עדיין אתה מעצב דעת קהל.
“רוב הכדורגלנים שייכים למרכז הפוליטי. אני בטוח שיש כאלה שמפחדים להתבטא. משום שזה שיא הקריירה, אני מבין לגמרי כשהם מחליטים לשתוק. אני נמצא בנקודה שהכל ברור וגלוי. שאל ואענה, מה כבר יכול לקרות. לא יחתימו אותי בבית"ר ירושלים? הכל בסדר".

תאר לך שעכשיו, במהלך הקמפיין של אחותך, היית בשיא.
“היה לי קשה. גם היום כשאני עולה למגרש 20 האוהדים שמגיעים למשחקים בליגה השנייה צועקים: ‘אחותך...'".

רוב אנשי הכדורגל משתייכים לימין.
“הם לא חושבים כמוני, חושבים שכל השנים נחיה על החרב. הרי מה זה ימני ושמאלני? אני חושב שאפשר לעשות שלום. הם אומרים שאין פרטנר, בלה, בלה בלה".

הבייס המשפחתי

זנדברג לא רק תומך באחותו, הוא התפקד למרצ, סוחב אחריו חברים שיסייעו במאמץ. בחודשים האחרונים השקיע לא מעט כדי לעזור לאחותו בקמפיין
לראשות המפלגה. “אמי כל הזמן אומרת לתמר: ‘זה יותר גרוע מהמשחקים שמיכאל עבר בטדי'", הוא צוחק. “אמא שלי לא הייתה יכולה לראות כדורגל מרוב מתח".

איזו מנהיגת מפלגה תמר תהיה?
“נקייה".

אגרסיבית. היא קראה לח"כים מהימין "חברים של נאצים". הרחיקו אותה מדיון.
“היא ממוקדת מטרה ותעשה הכל בשביל להשיג אותה. יש מקרים שצריך לדבר לעניין, גם כשמדובר בדברים קשים. לא צריך ללכת סחור סחור. ואם הרחיקו אותה מישיבה בכנסת, ולא פעם אחת, אני גאה. זה אומר שהיא לא יושבת בשקט".

היא גם לא פסלה ישיבה בממשלה עם אנשי ימין כמו ליברמן.
“הגיע הזמן שמרצ תפסיק לשבת ביציע ותגיע למקומות שבהם ניתן להזיז דברים, אפילו עם אנשים שלא חושבים כמוך. אני יכול להגיד לך שאחותי לא תקבל סיגרים וגם לא שמפניות. הטובה האישית הרבה פחות מעניינת אותה".

זה עולם של כוח ושליטה. היא יכולה להשתנות?
“אני מדבר על ערכים. בטוח שכוח יכול לשכר, אבל את אחותי הדברים האלה לא מעניינים. אם תצטרך לבחור, טובתה האישית לא מזיזה לה. ככה אני מכיר
אותה. אולי גם החברים של ביבי היו אומרים עליו את זה, אני יודע שאחותי לא נהנתנית".

היא צולמה בקבר ערפאת והכחישה שהייתה שם.
“הביקור הזה הוא סיפור ישן. על ההכחשה שלה לא שמעתי".

היא מוחקת תגובות לא מחמיאות מעמוד הפייסבוק?
“בטוח שכל אחד שיחפשו אצלו בציציות, ימצאו משהו. אני מקווה שזה מה שימצאו עליה. זה מטורף מה שהיא עוברת בשנים האחרונות מבחינת נאצות וקללות. והיא עדיין נשארת ממוקדת מטרה".

מרצ עם אחותך עדיין תישאר בועה תל אביבית.
“אני לא יכול להתכחש לעובדה שהיא אשכנזייה, שמאלנית, טבעונית, הדברים הכי בועתיים. אבל בעזרת רהיטות ואינטליגנציה היא יכולה להגיע לכולם. אם תדבר בגובה העיניים ובצורה חדה, היא יכולה לסחוף אחריה גם חבר'ה מהפריפריה - ואחותי סוחפת. ראיתי אותה בעצרות, והיא לא מתפתלת או מזגזגת. יש גם ימניים שאני לא מסכים איתם, אבל מודה שהם מדברים לעניין. התגובות שאני מקבל על אחותי הן: ‘לא הצד שלי, אבל היא אחלה'. מלא אנשים, אפילו מהכדורגל. הרי בולשיט אתה מזהה. פוליטיקאים שאתה שואל אותם שאלה ועונים מה שהם רוצים".

דוגרי, מה רע לך כל כך היום?
“לא יכול להגיד לך שאני קם בבוקר ולא יודע מאיפה להביא אוכל הביתה. זה לא המצב. אבל אני מסתכל על האופק, על הילדים שלי. אני רואה חינוך ורווחה ומדיניות, ויודע שאפשר לעשות הרבה יותר".

לפני כשבע שנים, בימי המחאה החברתית, זנדברג קנה עם חברים אוהל ובילה את אחד הלילות בשדרות רוטשילד. הכדורגלן שהרוויח מאות אלפי דולרים בחר כצעד הפגנתי לרדת אל העם.

“יוקר המחיה לא נגע לי באופן אישי, אבל אני רואה חברים שעובדים ולא מצליחים לקנות בית או לשלם שכר דירה", הוא מסביר. “גם אני יכול להגיד לך שלא קל. אני אבא לשלושה, ו–4,000 שקל לחודש עבור גן זה המון כסף. תחשוב יותר על האזרח ופחות על הכיסא שלך כראש ממשלה".

מה היית משנה?
“בראייה פנטזיונרית, ואולי כזו שלא קשורה למציאות, לדעתי, לא צריך להשקיע כל כך הרבה בצבא. מבחינתי, עדיף להשקיע ב־20 מגרשי ספורט מאשר בטנק. אותי מעניינים תרבות, ספורט, קולנוע, תיאטרון".

אל תשכח את האיום האיראני.
“פייק ניוז. משגעים אותי אנשים שמתבכיינים על רמת הספורט. חבר'ה, מה שאתם משקיעים זה מה שתקבלו, בכל תחום. ובכל אנחנו פחות טובים. למה שבספורט נהיה יותר טובים?".

היה מעניין אותך להיכנס פוליטיקה?
“זה לא בשבילי. אני רואה את אחותי, כמה שהיא לא נושמת, לא מפסיקה לשנייה. אני בטוח שהעשייה כיפית ויש תחושת שליחות, אבל זו גם התעסקות בחרא. כשאני נותן מסירה בין שני שחקנים, היא צריכה להיפגש עם אנשים ולשכנע. אללה יוסתור".

נקודות שבר

זנדברג הוא תופעה בעולם הספורט. בגילו המתקדם, ואחרי מה שעבר בקריירה העשירה, מוזר ללא מעט אנשים שהוא בוחר להמשיך לשחק בקבוצת תחתית מהליגה השנייה, וגם לרוב כשחקן ספסל. “יש הרבה שחקנים שאם הם היו במקומות שבהם הייתי, מזמן היו פורשים", הוא משוכנע. “אני קם בבוקר בחיוך והולך לאימון. בנקאי, רואה חשבון, אני בטוח שהם לא אוהבים את המקצוע כמו שאני אוהב. גם לי יש נקודות שבר. חוזר ממשחק או אימון ובא לי למות. אבל בסוף אני אוהב את המשחק יותר מכדורגלן ממוצע. אולי יוסי בניון משתווה אלי באהבה".

אבל זו ליגה שנייה, תחתית, אתה שחקן ספסל.
“אני נהנה. מה אכפת לי עכשיו אם יש 20 צופים ביציע? הכדור הוא אותו כדור, המגרש אותו מגרש. כשחתמתי ברמת גן אמרתי למאמן: ‘אני פה בשבילך, אתה לא צריך לחשוב אם אפגע. כל אימון הוא בונוס בשבילי. אני נהנה לעזור לצעירים, נהנה מהאינטראקציה בחדר ההלבשה. אני במקום אחר בקריירה. אני לא צריך להוכיח משהו. אף אחד לא דורך על המשבצת שלי. הכל בסדר'".

אולי אתה נשאר בגלל הפחד מהיום שאחרי?
“אני אדם של מסגרת וסדר. אוהב את סדר היום של כדורגלן, זו העבודה הטובה בעולם. אני לא נשאר בגלל הפחד מפרישה. בשנייה שיגידו ‘לך מפה', אפרוש".

זה עדיין קשה.
“רוב החבר'ה בגילי פרשו וסיפרו שכמה שתכין את עצמך, זה עדיין שוק. תקום בבוקר ותשאל: ‘מה עכשיו?'. אני לא מתעסק בזה ספציפית, אבל חושב על הפרישה כבר כמה שנים".

אין דד–ליין?
“כל שנה אני אומר שזו האחרונה. גם השנה אני אומר ולא מבטיח. כשחתמתי על החוזה ברמת גן, אמרתי שפה אפרוש. לא יכול לסחוב את עצמי לעוד מקום. כמה שאני לא סנטימנטלי, זו תהיה סגירת מעגל. התחלתי פה בגיל 12. בסוף העונה אשב עם ההנהלה. אם יגידו לי להישאר, אז אשאר. ואם לא, אפנה לצעד הבא".

איך כדורגלן מרגיש את מגבלות הגיל?
“אצלי הנקודה הייתה בגיל 30. נפצעתי וכשחזרתי הרגשתי פחות בעניינים. ההתאוששות מאימונים, ממשחקים. כשהייתי צעיר יכולתי לצאת מהר מהמקום. עכשיו בראש אני רוצה, יודע שאני יכול, ומשהו תקוע. ככל שהשנים עוברות הכדורגל נהיה יותר מהיר, אתלטי, ונכנסים שחקנים חזקים וצעירים. אתה יכול לבכות או לקחת צעד אחורה. נשתמש במה שצברתי במשך השנים. יש לי יתרון על הצעירים בחוכמה, בניסיון. בעצה שאני יכול לתת. אני נהנה גם מזה".

מיצית את הקריירה?
“שיחקתי את הכדורגל הכי טוב שאני יכול. לאן זה לקח אותי? זה הספיק למה שזה הספיק ובגלל זה לא חושב שפספסתי. אולי הייתי יכול לצאת לאירופה, למשל, או להשיג עוד 20 הופעות בנבחרת, אז מהבחינה הזו אני אומר שהייתי יכול להשיג יותר. אבל איך שאני רואה את הדברים, נתתי הכל. לא הייתי בוחר בדרך אחרת בחיים".

במדי בית"ר. "הייתי טוב והאוהדים השתחוו". צילום: דני מרון

עדיין פספסת קריירה אירופית.
“הייתה אפשרות, אבל ההחלטה שקיבלתי התבססה על הנתונים. היא לא הייתה מספיק טובה כלכלית ומקצועית. לא התחשק לי לנסוע לבלגיה לקבוצה לא הכי נחשבת בשביל חצי מהשכר. עכשיו אני אומר שחבל רק משום שרציתי לחוות מקום אחר".

משחק אחר

זנדברג הוא בן גילו של יוסי בניון, הכוכב הגדול של אותו דור שחקנים. גם בניון, ששיחק בגבהים משכרים, בוחר לסיים את הקריירה במכבי פתח תקווה הקטנה, אחרי לא מעט אכזבות ודחיות מהמועדונים הגדולים בארץ. יש כאלה שאומרים שלא ידע לפרוש בזמן.

“יוסי הוא אדם מאוד רגיש", זנדברג אומר. “אם אני לא אשחק במשחק הקרוב, הכל בסדר, אין בעיה. יוסי מכניס את עצמו לפינות שבסוף הוא נפגע בהן בקטע אישי. מגיע לו הכי הרבה כבוד".

יש דבר כזה כבוד בכדורגל?
“שאלה טובה. במקומות שיוסי היה בהם, הוא קיבל כבוד. ואז הוא מגיע לפה ולא מקבל ובגלל זה מתבאס. אני שיחקתי חמש שנים בהפועל פתח תקווה, נתתי בשבילם הכל. היום כשאני בא לשם, מקללים אותי, אז אני צועק ליציע: ‘מה עם הכבוד'? לא, אני אומר להם: ‘היי'. לא משקיע מחשבה נוספת. אני בטוח שיוסי היה לוקח את זה ממש קשה. זה שוני באופי ולא קשור לתחרותיות".

למה כבר לא גדלים שחקנים ברמות שלכם?
“מהרבה סיבות. המרכזית היא עבודה לא טובה במחלקות הנוער. אתה רואה אקדמיות באירופה ואיך עובדים פה עם צעירים, וזה הבדל של שמיים וארץ. אצלנו בגיל 10 לומדים לנצח, ובצרפת עובדים על מסירה ובעיטה. במשחק בגילים האלה ישראל לעתים מנצחת, כי שחקנים רגילים למשחק תחרותי ובגיל הזה אין עדיין הבדלים. אבל בבסיס הם יותר מתקדמים, ועם השנים הפערים באים לידי ביטוי. השחקנים שלהם מביאים לדשא את כל הארסנל שצברו, ואתה בא עם ידע שצריך לנצח".

הרגשת את ההבדלים?
“הייתי חוזר ממשחקי נבחרת ואומר: ‘אנחנו לא משחקים את אותו משחק'. דבר ראשון צריך להכשיר מאמנים. המאמנים, גם בקבוצות הבוגרים, לא מספיק טובים. כמעט בכל קבוצה שבה שיחקתי, ועברתי כמעט את כל השמות הבולטים, המאמן לא הוציא מהקבוצה את הפוטנציאל, אפילו לא 50%. לא אציין שמות, אבל זכיתי באליפויות עם מאמנים לא טובים. אתה לא מבין באיזו רמה לא טובים. כאלה שלא עושים כלום באימון. באים, זורקים כדור, שחקו. כל האימון וכל אימון. בחייך, תן איזו הוראה טקטית".

במה עוד אנחנו שונים מאירופה?
“בקורס מאמנים בגרמניה יש קריטריונים נוקשים מאוד לגבי מי שמתקבל. פה כמעט כל אחד יכול לעשות קורס ואחרי זה להתחיל לעבוד. אני סיימתי קורס מאמנים, והוא לא ברמה כזו שאתה מסיים ויודע לאמן. אבל כשאתה לוקח מישהו ומשלם לו 2,000 שקל בחודש לשלושה–ארבעה אימונים בשבוע, נראה לך שהוא יידע להעביר יסודות של משחק? קח מאמן בבאיירן מינכן. הכי מנוסה והכי טוב עובד עם הילדים ומקבל הרבה כסף".

מעמד המאמן נמצא היום בשפל.
“בעלי הקבוצות נהיו הרבה יותר חזקים ומבקשים להשפיע. זה לא צריך להיות. קנית קבוצה, מינית מנהל מקצועי, תן לו את המושכות. לא מרוצה? דברו בארבע עיניים, תחליף אותו. אתה רוצה לנהל לבד? תנהל. זה אף פעם לא נגמר טוב. נכון שאלי טביב, בעלי בית"ר ירושלים, עושה לך מול הפרצוף ‘נה' עם הצלחת הקבוצה, אבל אני לא אוהב את ההתנהלות".

אף על פי שהוא עדיין שחקן פעיל, זנדברג התחיל קריירת אימון בקטן. פעם בשבוע הוא מגיע למתקן האימונים ליד קיבוץ שפיים, שם ההתאחדות לכדורגל מקיימת פרויקט לנערים מצטיינים. מיכאל מנסה לאתר את דור הכוכבים הבא. “גם באירופה קשה למצוא שחקנים מובילים", הוא מסביר. “כל המומחים שם אומרים שהיום שחקנים הם כמו רובוטים, מתוכנתים רק לכדורגל, וזה לא טוב. הרי הורים מסיעים את הילד באוטו לאימון ומחזירים ישר הביתה. מה עם שאר הדברים? אני עד גיל 12 גדלתי פרא. זו הסיבה שאני לא רושם את הבן שלי לחוג כדורגל. לך, תשתולל בחוץ".

אתה רוצה שהוא יהיה שחקן?
“לא אכפת לי. לא אעמוד כמו הורים על הגדרות ואדחף. הורים פוגעים בילדים, נוטעים בהם הרבה פעמים תקוות שווא. מתחילים איתך עוד מאה ילדים, אולי שניים יגיעו לקבוצה הבוגרת. שניים זה הרבה".

מחפשים עכשיו מאמן לנבחרת ישראל.
“הייתי נותן צ'אנס למאמן ישראלי ומחתים אותו לכמה שנים טובות, מגדיר לו מטרות. כשאתה מוגרל לאותו בית במוקדמות אליפות העולם עם איטליה וספרד ומדברים על עלייה, זו שטות. צריך תוכנית ארוכת טווח. לשפר צעירים, לשלב אותם. אבל פה גם אם תחליט על תוכנית ארוכת טווח, מי יבנה אותה? מי יעביר אותה? מי יאמן?".

אייל ברקוביץ' רצה לאמן את הנבחרת.
“הוא לא אימן אף פעם, לא חושב שזה יכול לעבוד. זה להמציא משהו חדש. דווקא בנבחרת אתה צריך הכי הרבה ניסיון באימון. זה לא כמו בקבוצה, שאתה מתפתח וכל יום נפגש עם השחקנים על הדשא".

כמי ששיחק במכבי חיפה, מה דעתך על התרסקות הקבוצה?
“מכבי חיפה ראתה איך מכבי תל אביב והפועל באר שבע עוקפות אותה בסיבוב. לפעמים אתה מביא שחקן בחצי מיליון דולר והולך לך ולפעמים אתה נופל, אבל זה מועדון ענק, עם מתקן מפואר, עם יכולות כלכליות, עם אוהדים. כמו שהוא עכשיו למטה, הוא יכול לעלות בעוד עונה למעלה".

תמר ממוקדת מטרה. איך תגדיר את עצמך?
“על המגרש הייתי מאוד אמוציונלי. מי שלא עשה משהו כמו שרציתי, הייתי מסוגל לתת לו מכות. כנראה ששם הוצאתי הכל. בחיים אשתי אומרת שאני מאוד אדיש, נוח. אצלי תמיד הכל בסדר".