באירוע מרשים שנערך בשבוע שעבר לציון יום הולדתו ה־90 של משה ארנס, חזר ועלה הערך העליון של אמת ויושרה. ארנס, מי שהיה שגריר ישראל בוושינגטון, שר חוץ ושלוש פעמים שר ביטחון, ראה לנכון להתמקד בדבריו דווקא בנושאים במסכת חייו הקשורים בערך חשוב זה. דגש חזק במיוחד הושם על ספרו על מרד גטו ורשה ("דגלים מעל הגטו").
מאז סוף המלחמה התקבע בהיסטוריה שלנו סיפור הגבורה של מרד גטו ורשה ב־1943. לפי סיפור זה, גיבור המרד היה מרדכי אנילביץ', והלוחמים היהודים השתייכו כולם לתנועות/מפלגות של "הצד השמאלי", אותו צד שבמרכזו מפלגת מפא"י ששלטה והנהיגה את היישוב היהודי בארץ ישראל. אכן אמת, אבל רק חצי האמת. כי הסיפור וההיסטוריונים שלנו העלימו את החצי השני של המשוואה: את העובדה שלחמו גם לחמו יהודים שהשתייכו לתנועת בית"ר, היריבה של ה"שמאל", ובראשם עמד יהודי גיבור בשם פאוול פרנקל. חמש שנים של מחקר הקדיש ארנס לחשיפת האמת הזאת. סיבת ההתכחשות לאמת הייתה, כמובן, פוליטית במהותה, כמעט בנוסח בולשביקי: להתאים ו"לארגן" את ההיסטוריה כך שתעזור לגוף השולט בחברה ובמדינה ולמשנתו המדינית והחברתית.
הסוגיה הזאת, של האמת העובדתית, ניצבת מולנו כל הזמן. במישור החיצוני: מול מבול השקרים של הפלסטינים ולהקות המעודדים שלהם, ובמישור הפנימי: מול השקרים של השמאל והימין הקיצוניים. נראה כי האמת הפשוטה, הבלתי מסולפת, הגלויה לעין כל אדם סביר ובעל ידע בסיסי, כמעט חדלה להוות מצפן של למידה, התנהגות ומוסר בחלקים לא קטנים בחברה שלנו בפרט ובעולם המערבי בכלל. אנו מצויים בתוככי תרבות הקרויה "פוליטיקלי קורקט", הנותנת ביטוי לתפיסת העולם המערבי והאומרת שאסור להגיד את האמת על מנת שלא להעליב את "האחר". להפך, צריך להסתיר אותה, להמציא אמת כזאת שתשקיט את המצפון המיוסר של המערב ותגלה הבנה, אם לא אהדה, למעשים הרעים (על פי אמות המוסר האוניברסלי) של האחר.
ניקח כדוגמה את אובמה, מנהיג העולם החופשי, שעושה שמיניות באוויר על מנת שלא להוציא מפיו את צמד המילים "טרור אסלאמי", או להגיד שיש חיה כזאת שקוראים לה "אסלאם קיצוני". כל מערכת הממשל שלו מצווה לנהוג כך. מדוע? בנאום המכונן שלו בקהיר, ביוני 2009, הציג הנשיא את האני מאמין הכי עמוק שלו ביחס לאסלאם. הוא הכריז כי נפתחה תקופה חדשה ביחסי ארצות הברית עם העולם המוסלמי, תקופה של דיאלוג בין שווים. האסלאם, הצהיר אז, מצוי עם ארצות הברית באותה סירה של ערכים משותפים; האסלאם היה תמיד חלק מסיפורה של אמריקה, ולנשים המוסלמיות יש זכות לבחור את החיים שהן רוצות בהם. לכל בר דעת ברור כי בין אמירות אלו לאמת העובדתית אין כמעט דבר. אלא שלדידו של נשיא ארצות הברית, צריך להציג "אמת" אחרת כדי לא להעליב את המוסלמים וכדי לזכות באהדתם.
עכשיו אנחנו בסופה של שנת 2015. אובמה ממשיך באמונתו, אך המציאות במזרח התיכון מתקשה להסתיר את האמת העובדתית: ברחובות ממשיכים לצעוק "מוות לארצות הברית", והטרור האסלאמי ממשיך להשתולל.