במשך שנים רבות התלבטנו בין שני דגלים. לפני שנות דור, היו אלה הדגל האדום וזה הכחול־לבן, ובשנות המלחמות, ההכרחיות והמיותרות, היו אלה הדגל החברתי והדגל הביטחוני. קטלגנו ותייקנו אז נבחרות ונבחרים לפי הדגלים, בנאיביות של תנועת נוער או גלגול עיניים שטחי של תיוג קל. ישראל פחות חזקה, מאוימת, קולטת גלי עלייה, משוסעת ומחפשת סיסמאות קלות - הנציחה סיפור של נושאי דגלים ומנעד של מיקום, מנהיגים לפי גובה וסוג הדגל.
ח”כ עמיר פרץ, שבו אבחר בסיבוב השני של הבחירות לעבודה, הוא איש של דגל אחד, וזה אולי האפיון המייחד אותו. לא כי אין לו כוח זרוע להניף שניים, אלא כי שנים של ניסיון, נאמנות אידאולוגית, הבנה עמוקה של מציאות והיותו נטוע עמוק גם בבוץ וגם בחזון של מדינת ישראל, גרמו לו להבין שיש רק דגל אחד.
שמדינה שאינה מדינת רווחה - אינה בטוחה. פרץ יודע שעוצמה חברתית, ביטחון כלכלי, כלכלה צומחת, חברה פלורליסטית וסובלנות הם חלק מאותה משוואה, סימביוטיים ולא ניתנים להפרדה. לא יהיה שלום בלי ביטחון, אבל לא יהיה ביטחון בלי פתרון מדיני ובלי הכלה של כל מרכיבי החברה ושוויון ביניהם.
הביוגרפיה שלי היא אולי קוטבית לזו של פרץ. אני דור שלישי בכנסת, דגניה ונהלל, בת למנהיגות מפא”יניקית – פוליטית וצבאית, למשפחה המוגדרת כאליטה, גם חברתית, לטוב או לרע, חילונים סוציאל־דמוקרטים, לפעמים פורצי דרך. פרץ מצדו הוא יליד בוז’עד שבמרוקו, ילד מעברות ונער עיירת פיתוח, קצין צנחנים, חקלאי, מנהיג בשלטון המקומי, בכנסת, בהסתדרות ובממשלה.
מורה דרך
פרץ היה מורה הדרך שלי לישראל שפחות הכרתי ושותף מלא למאבקים שהובלתי, שאולי לא כולם היו על סדר יומו המסורתי, כמעמד האישה והקהילה הגאה. לא ברחנו אף פעם מהיותנו שמאל פטריוטי וציוני, מהאמונה בשילוב המנצח של זכויות האדם, ביטחון כלכלי, דיאלוג לשלום והפרדה בין דת למדינה. אידאולוגיה משותפת, אבל ביוגרפיות שונות.
פרץ ניחן בהתמדה, בנחישות ובמחויבות ציבורית שלתקוותי תביא אותו להנהיג את המפלגה ואת המדינה בעתיד הקרוב. הוא יודע, מבין ומרגיש את מהות היחס בין החזון והמציאות. הוא לא יכופף את החזון כדי להתאים אותו לגחמה או להזיה ולא יתעלם מהמציאות המשתנה כדי לדבוק בדמגוגיה נבובה.
בעימות בין המתמודדים, נשאל עמיר לשם הדמות הנערצת עליו: בן־גוריון או אולי רבין? תשובתו הייתה הפחות צפויה: אמא שלו.
אני רוצה לומר משהו על אמא שלי, רות דיין. היא בת 100 והיא ראתה הכל. היא חוותה תקומה והרס, תקוות גדולות ואכזבות, אובדן ושכול, נחת וגאווה. לפני כמה שבועות שאלה אותי אם לא מאוחר מדי להתפקד לעבודה כדי לבחור בעמיר פרץ. היא שמאלנית, ציונית, פטריוטית, חברתית, שוברת שתיקות ולא מפחדת. אני בוחרת בבחירה של אמא שלי.
הכותבת שימשה בעבר חברת כנסת מטעם העבודה.