אחד המפגשים הנערכים בקרב משפחה שצאצאיה התפזרו לכל רוח, ישבו סביב השולחן בני אדם שאין להם דבר במשותף מלבד אי–אילו גנים זניחים, שאינם ניכרים בתווי פנים או בנטיות אופי. בין המנה העיקרית לקינוח התעוררה שיחה פוליטית, שממנה, כידוע, נמנעים שומרי נפשם בנסיבות רגישות שכאלה. המחלוקת התבטאה בזהירות מנומסת, עד כי מישהו מפזורת ניו ג'רסי העיר: אבל בסך הכל נראה לי שטוב לכם כאן בישראל. ומישהי הגיבה נחפזת (קרוב לוודאי שאני): לא, לא טוב לנו כאן בישראל. רע לנו, כי אנחנו אשמים במרירת חייו של עם אחר, וזה משפיע על החברה שלנו באופנים מכוערים וגסים. מישהו הגיב מיד על התגובה הנמהרת, וקולו היה רך ונינוח וחיוכו האיר: למה רע? מה פתאום רע? אני חושב שממש טוב לנו כאן, בישראל. על כך לא היה מענה באותן נסיבות של שלום–בית הכרחי ומשפחתיוּת ויהי–מה.
הספר "חומות סמויות מן העין" מעלה בזיכרון עשרות קטעי שיחה לוקאליים. מכל עבר מהדהדים משפטי ססמה משומשים: הם רוצים לזרוק אותנו לים, זה או הם או אנחנו. כמו היהודים בגרמניה בשעתם הקשה, הפלסטינים הם גוש "הם" כוללני, נטול אפיונים אנושיים. בשגרתנו השֹבֵעה איננו מעלים בדעתנו בני אדם סובלים ברצועת עזה וביישובים הפלסטיניים שמעבר לקו הירוק. לבם של בעלי המצפון אומנם נחמץ מצער ומרגשי אשם על האנשים האומללים האלה, על עמידתם החנוקה במחסומים, על התעללויות יומיומיות מצד מתנחלים וחיילים, אבל גם הם ממשיכים ליהנות מתנאי חיים טובים. האדם הישראלי, כמו האדם הגרמני בשעתו הרעה (החל מעליית הנאצים לשלטון), מעדיף להמשיך בשגרתו הצרכנית–בליינית, כי מה הוא יכול לעשות?
אילנה המרמן מספרת בהקדמה, שבמסע לקידום ספרה השני של אינגבורג הכט, "כוח המרפא של הזיכרון", ניגשה אל הסופרת "אישה מבוגרת, מטופחת מאוד". הגברת שאלה את הכט לשלום בני המשפחה. היא סיפרה שהייתה מזכירה במשרדו של הכט האב, ואמרה: "לא ידענו כלום, או לא רצינו לדעת כלום, כי אנחנו לא נפגענו. החיים התאכזרו אליכם... ואנחנו תקענו את הראש בחול. מה יכולנו לעשות?".
הכט, בת לאב יהודי ואם גרמנייה, נולדה ובגרה בהמבורג, ושם חוותה את ההדרגתיות שבדחיקת יהדות גרמניה מארץ החיים. ספרה אינו מתאר את זוועת אושוויץ, אלא את היום־יום ההולך וצר בעיר תחת חוקי נירנברג. תחילה נאסר על אביה, שהיה עורך דין מבוסס, לעסוק במשפטים או להיכנס לבניין בית הדין האזרחי, או אפילו לשאת בתוארו המקצועי. בשלב מאוחר יותר נאלץ לעבור למגורים נחותים נפרדים, כדי שלא לסכן את משפחתו, ובהמשך התקשו האם והבת לסייע לו לשרוד, ונמלטו מן העיר המופצצת. "הנושא שלי בספר לא היה בשום אופן האנטישמיות (...). ה'חומות' שלי הן ‘חוקי נירנברג', חוקי הטרור של המדינה". ואילנה המרמן כותבת בהקדמה: "האבסורדיות הזאת - שילוב של חקיקה מדויקת עם דיכוי ורדיפה - היא תופעה מודרנית, וכוחה עדיין במותניה". למשל, כאן, אצלנו, עכשיו. בישראל יש חומות גלויות לעין וגם סמויות. באחרונות חשים רק הפלסטינים הנאבקים לשרוד בשטחי מחיה מצטמצמים.
הקריאה ביומן הדיכוי בגרמניה מנכיחה את ההווה הישראלי, כפי שהוא מתבטא באזורים שבהם המדינה שולטת בבני אדם הנראים לה מיותרים ונחותים. האיש שממש טוב לו בישראל, יזדעזע, כמובן, מההשוואה הכופרת הזאת. אבל בעלי העיניים הפקוחות והמצפון הערני לא יוכלו להימנע מההבנה שהזמן שהחל ב–1933 מאותת אלפי אזהרות כלפי החברה הישראלית. בשנות הנאציזם שלפני הפתרון הסופי תכפו איסורים והגבלות על יהודי גרמניה: בעיסוקיהם, בלימודים, בתיאטרון, ברחוב ובגנים, בתחבורה הציבורית. תוספת הטלאי הצהוב ב–1941 סימנה אותם כקורבן מועד. מי שטורח להתעדכן בחדשות מהיישוב הפלסטיני בגדה, ייווכח לדעת שמדי לילה מתרחשים שם אירועים אלימים זעירים בסגנון משטרים אפלים. מתנחלים גוזלים אדמות, פורעים בעדרי צאן, מנפצים חלונות של מכוניות פלסטיניות, מפנצ'רים את גלגליהן ומורחים כתובות פוגעניות על קירות בתי הפלסטינים. כל אלה בחסות השלטון הישראלי. "כל תחנות המשטרה הממלכתיות נדרשות להימנע מהתערבות ומנקיטת צעדי–נגד" (כאן, מתוך מברק מאת היינריך היידריך, 10.11.38).
הסופרת הסתגרה בביתה במשך 30 שנה לאחר תום המלחמה בגלל הפגיעה הנפשית הקשה בצעירותה. במהלך המלחמה ילדה בת לחייל גרמני, שנהרג אחר כך. בפתיחת כל פרק מהסיפור המשפחתי והאישי שלה היא מצטטת מחוקי נירנברג ומהתקנות שהוליד המשטר. כך הולכת ונבנית החומה הסמויה מעין האזרח הגרמני החף מכל קשרי דם יהודיים. "יהודים (...) אינם יכולים להיות אזרחי הרייך, אין להם זכות הצבעה ואין הם יכולים לכהן במשרה ציבורית (14.11.35)". "רשויות המשטרה המקומיות אוסרות על היהודים לצאת לרחוב (להיות מחוץ לדירותיהם) אחרי השעה 8:00 בערב (בקיץ אחרי 9:00) (1.9.39)".
"אנחנו", כותבת הכט, "מאחר שחיינו תחת חסותה של אמנו האַרית, היינו רשאים להקשיב לרדיו". כשהאזינו לקונצרט או להרצאה היו היא ואמה נתקפות רגשות אשם "מפני שמנת חלקנו טובה מזו של זולתנו".