1. האם אנו על ספה של אינתיפאדה אלימה בשטחים? ההרוגים אמש בפיגוע הירי בגבעת אסף, שתי יממות לאחר הפיגוע הנפשע בכניסה לעפרה שבו נרצח תינוק בן יומו, חיסול המחבל מהפיגוע בברקן ואירועים נוספים, מלמדים על מגמה של התחדשות פיגועי הטרור, והפעם לא בסכינים. תשתיות טרור שהתגבשו והחלו לפעול בגדה מאתגרות את מערכת הביטחון, שתפקידה כעת לרכז מאמץ מודיעיני ומבצעי אדיר כדי לסכלן ולמנוע מחזור נוסף של אינתיפאדה אלימה, שעלולה להשפיע לרעה על מהלכים ומגמות חיוביים לישראל במזרח התיכון.
 
בימים האחרונים הזרקורים הופנו לרצועת עזה ואל מבצע חשיפת המנהרות בגבול לבנון, אולם כעת זהו צבר פיגועי הטרור ביהודה ובשומרון, הן על ידי בודדים והן על ידי תשתיות טרור וחוליות שפועלות באזורים השונים.
 
החדשות הרבות אצלנו לא מאפשרות לאזהרות של הרמטכ"ל וראש השב"כ להתבסס בתודעתנו. גם גדי איזנקוט וגם נדב ארגמן הבהירו שאל למציאות לתעתע בנו וכי השטחים הם פצצה מתקתקת, וצפויה להתקיים בהם מציאות ביטחונית מורכבת, מאתגרת ואלימה. 
 
חלוקת התפקידים היא כזאת: על צה"ל והשב"כ לנהל מלחמת חורמה בטרור בשיתוף פעולה עם מנגנוני הביטחון הפלסטיני, על הדרג המדיני לגייס חזון ולחתור לפתרון לטווח הבינוני והארוך, שייצור אופק חדש וטוב לאזרחי ישראל וגם לפלסטינים. ועלינו, אזרחי ישראל, מוטלת החובה שלא לשכוח לרגע שאנחנו בעלי המניות של המדינה הזאת, וזאת גם זכותנו וגם חובתנו לדרוש מההנהגה הפוליטית לחתור לקבלת החלטות. כל דבר אחר הוא הטמנת הראש בחול, ובגדר תוספת של חומר תבערה לחבית חומרי הנפץ בגדה וברצועה.
 
ישראל, שנהנית כיום מתמיכה אדירה בבית הלבן ועומדת בפני פריצות דרך היסטוריות עם סעודיה ומדינות המפרץ, תעשה טעות אם תמשיך לטאטא את הבעיה הפלסטינית אל מתחת לשטיח. היא לא נעלמת ולא תיעלם, רק תגדל ותאיים עלינו ועל שלום האזור יותר ויותר.

זירת הפיגוע בגבעת אסף. החדשות הרבות אצלנו לא מאפשרות לאזהרות של הרמטכ"ל וראש השב"כ להישאר בתודעה. צילום: רויטרס

 
2. בגבעת הקפיטול, כמו בכל רחבי וושינגטון, דגלי הלאום עדיין בחצי התורן לאות אבל על מותו של הנשיא ג'ורג' בוש. ברחבה התחתונה של בית הנבחרים דולק כבר האשוח לחג המולד, ובתוך הבניין האהדה לישראל גבוהה מתמיד, אך לצדה גם דאגה מחוסר קבלת ההחלטות. 
 
נפגשנו השבוע בקונגרס, חברי משלחת של פרויקט המנהיגות של "גשר" עם סנאטורים ואנשי סגל בכירים שאוהבים את ישראל, תומכים בה ופועלים למענה, אך רוטנים כי נתניהו הצליח בשנים האחרונות להכניס את הפוליטיקה הישראלית של הימין והשמאל אל תוך בית הנבחרים, והפך את המפלגה הדמוקרטית ל"שמאל" במובן הרע של המילה. איפא"ק הוא עדיין ארגון הלובי הגדול והחזק למען ישראל ואחת השדולות העוצמתיות בוושינגטון, אך השדולה שקמה לפני מספר שנים משמאלו, ג'יי סטריט, נחשבת כבר לתנועת מרכז, שכן משמאלה קמו שדולות המזוהות עם המגמות של שלום עכשיו ותנועות שמאל נוספות. 
 
דונלד טראמפ נתפס בגבעת הקפיטול כ"כיפת הברזל" של ישראל, אבל במקביל גם לכזה שחיבוק הדוב שלו יכול לסמא את עינינו ולהכשיל אותנו - לצד האפשרות שיגיש לנו בקרוב את החשבונית על התמיכה האולטימטיבית והעתקת השגרירות. בינתיים הוא עסוק בחיפושים אחר ראש הסגל המי יודע כמה שלו, בחקירות ובראיונות שנותן מזכיר המדינה לשעבר טילרסון, ואנחנו לא בעדיפות עליונה. גם תורנו יגיע.
 
3. כשאני שואל את גילה פרנקלין, מנהלת הארגון היהודי JCRC, אם יש לדעתה קשר בין העלייה באנטישמיות בארה"ב לבין המדיניות הבוטה של טראמפ כלפי זרים, התשובה שלה קצרה וברורה: "כן".
 
היהודים הם רק 2.5% מתושבי ארה"ב, אך כ־70% מפשעי השנאה ברחבי המדינה מופנים כלפי יהודים. זוהי כיום בעיית הבעיות של יהדות ארה"ב, ולשם מפנים הארגונים היהודיים את עיקר המאמצים ואת עיקר הכסף. פרנקלין מספרת לנו שרוב תקציב הארגון מופנה למאבק באנטישמיות, לחינוך צעירים כיצד לזהות אותה ולהיאבק בה, ולהגנה על בתי ספר וגני הילדים וכו'.
 
300 אלף יהודים חיים כיום במרילנד ובווירג'יניה, שעוטפות את וושינגטון DC. המספר הזה התברר רק לאחרונה בסקר מקיף, שמלמד שאזור וושינגטון מתמודד יפה עם שיקגו על המקום השלישי בגודל הקהילה, אחרי ניו יורק ולוס אנג'לס. רוב היהודים נוהגים ללכת לבתי כנסת לסוגיהם ושומרים על קשר עם ישראל, אך כועסים מאוד, גם בגלל מדיניות הדת וההלכה בישראל, מתווה הכותל ועוד. "עבורנו הכותל הוא הלב והסמל ובמיוחד מאז מלחמת ששת הימים. אין אמריקאי שלא מבקר שם כשהוא בארץ", מספרים לנו בפדרציה, אך מוסיפים כי הצעירים היהודים מתחילים להיות יותר מנוכרים ופחות מזדהים עם ישראל, גם בגלל התמשכות הכיבוש וגם בגלל היעדר פלורליזם ביהדות. 
 
"אנחנו אוהבים מאוד את הארץ שלא אוהבת אותנו", אומרת פרנקלין בצער למשלחת ישראלית של פקידי ממשל בכירים, אנשי צבא ותקשורת מטעם "גשר" והמשרד ליהדות התפוצות. ואנחנו מקשיבים ומשפילים מבט לרגע. 
 
למחרת, בבית הספר היהודי הגדול בשכונת רוקוויל בוושינגטון, שבה אלינו האופטימיות. 950 צעירים וצעירות יהודים, שמשלמים הון תועפות מדי שנה, חיים ונושמים יהדות וישראליות, לומדים בו, ורק לאחרונה סיימו לחגוג כאן את יום כ"ט בנובמבר. אני לא בטוח שבבתי הספר בישראל ציינו את היום הזה.

"אוהבים את הארץ שלא אוהבת אותנו". יהודי אמריקאי. צילום: רויטרס

 
4. בטרם טסתי לארה"ב, בשבת חורפית בבית בקיבוץ, ישבתי וערכתי רשימה של ראשי הצבא, המשטרה, המוסד, הפוליטיקה, התעשייה, הכלכלה, הבנקאות וכך הלאה. המסקנה עגומה: רובם ככולם מוכים וחבוטים, משל היה זה חלק בלתי נפרד מתפקידם. משהו רע קורה לנו. כמעט כל נבחר ציבור ובעל תפקיד חשוד בשחיתות, או מצוי תחת פריסקופ ונתון להתקפות בשפה הרדודה שמכתיבות הרשתות החברתיות.
 
ואז אני תוהה כיצד נשכנע את הטובים ביותר שיש לנו כאן בכל תחום לצאת לכמה שנים מאזור הנוחות שלהם ולהתייצב מתחת לאלונקה הלאומית. אין לנו טובים מהם, אבל הם לא ממהרים לקפוץ. ואנחנו, שצריכים לדרוש משומרי הסף יושרה וטוהר מידות, צריכים לבדוק גם את עצמנו ולשאול מה לעזאזל קורה לנו.
 
5. בטיסה לבוסטון, שעתיים לפני הנחיתה, ניגשה אלי אישה שנראית כמו סבתא צעירה ושאלה אותי: "אתה אבי בניהו, נכון?". ואז היא התקרבה והציגה את עצמה כאילנה כרמי, ולחשה באוזני: "הבן שלי הוא סגן אלוף ביחידה מיוחדת במודיעין, והוא כעת בלימודים במסגרת 'קרן וקסלר' בהרווארד עם רעייתו ושבעת ילדיו, ואני נוסעת לבקר אותם. קוראים לו ח', אתה בטח מכיר אותו". כשהשבתי שאינני מכיר אך אני בטוח שהוא מהטובים ביותר שיש לנו, היא מתמלאת גאווה ומספרת שהביאה לנכדים שקדי מרק, במבה, קטשופ ועוד. 
 
ואני מסתכל עליה, על אילנה כרמי שסיפרה לי בהתלהבות שהיא קוראת אותנו כל שבוע, ומתרגש מהגאווה הגדולה שלה, ויודע כי היא מוצדקת ומבוססת. יש לה באמת במה להתגאות. וגם לנו. שבת שלום.