מי שאחראי להקדמת הבחירות בשבעה חודשים מהמועד שבו אמורה הייתה הכנסת הנוכחית לסיים את כהונתה, אינו שר הביטחון המתפטר אביגדור ליברמן ואף לא יאיר לפיד או המפלגות החרדיות סביב משבר חוק הגיוס, אלא דווקא פסיקת בג"ץ.



פיזורה המוקדם של הכנסת ה־20 התרחש על יסוד פסיקה המאפיינת זה דור שלם את בג"ץ, קרי, הדיקטטורה של בג"ץ. מדובר בפסיקתו שביטלה את חוק טל, שהסדיר את סוגיית הגיוס, ולמעשה את הפטור מגיוס של כל מי ש"תורתו אומנותו" ורוצה להמשיך ללמוד - וזאת בנימוק כי החוק פוגע ב"עיקרון החוקתי של השוויון". 
 
במציאות של יחסי הכוחות הבין־מפלגתיים, כפי שהם מתקיימים כמעט ברציפות זה 40 שנה, אין רוב לממשלה לאומית ללא המפלגות החרדיות. לעומת זאת, השמאל הקיצוני - העבודה ומרצ - גם בשותפות עם מפלגת השמאל המובהקת יש עתיד, המתחזה למפלגת מרכז, אינו יכול כלל להקים ממשלה מחד, ומאידך, רצונו להפיל את הממשלה בכל עת שרק הדבר ניתן. לפיכך, ברי כי בזמן אמת יימנעו שלוש המפלגות הנ"ל מלתמוך בחוק הגיוס, גם כאשר מדובר בהצעה שעברה בקריאה ראשונה והיא מבית היוצר של מערכת הביטחון, כפי שאכן קרה השבוע, באמצעות מיצג הלוליינות המזוגזג של לפיד, שכה אופייני לו. למציאות פוליטית זו בג"ץ ער לגמרי. כלומר, פסיקתו התקבלה מתוך ידיעה ברורה שהיא יוצרת משבר פוליטי בלתי פתיר.
 

לפסיקת בג"ץ, שלפיה חוק טל פוגע בעקרון השוויון, אין כל בסיס משפטי־פרשני מקובל. בחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" אין זכר ולו ברמז למילה שוויון, כפי שגם אין בו זכר לסמכות כלשהי מכוחו של חוק היסוד, לפסול חוק שהכנסת חוקקה. 
 
כאשר ברצון הכנסת להקנות סמכות לבית המשפט לפסול חוק, היא עושה זאת באמצעות חקיקה מפורשת של סעיף חוק משוריין. כך למשל, בחוק יסוד "הכנסת" נקבע בין היתר כי היא לא תאריך את תקופת כהונתה אלא בחוק שנתקבל ברוב של 80 ח"כים. זהו למעשה סעיף "משוריין", ולפיו ברור שבית המשפט העליון מוסמך לפסול חוק להארכת כהונת הכנסת שהתקבל ברוב של 78 ח"כים, בגלל היותו סותר חזיתית סעיף זה. לפיכך, היעדרו של סעיף משוריין כלשהו בחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", מלמד חד־משמעית שהמחוקק לא הקנה כל סמכות לבג"ץ לפסול חוק כלשהו על יסוד היותו סותר סעיף בחוק יסוד זה.
 
יתרה מכך, לא זו בלבד שלמילה שוויון אין זכר ולו ברמז בחוק היסוד הנ"ל, אלא שהוא מפרט באופן מפורש בסעיפים 2־7 מהן הזכויות שהוא מקנה, לרבות הזכויות החוקתיות לקניין, לשלמות הגוף והחיים, לחירות, ליציאה מישראל והכניסה אליה לאזרחי המדינה בלבד, וזכויות נוספות, אולם, לא את הזכות לשוויון.
 
כלל יסוד בפרשנות המשפטית קובע כי כאשר חוק מסוים מעניק זכויות כאלה ואחרות, כוונתו להעניק אך ורק את הזכויות המפורטות בו ולא שום זכות אחרת שאינה כלולה בו במפורש. לפיכך, לא זו בלבד שעל פי הפרשנות המשפטית המקובלת אין לבג"ץ סמכות כלשהי לפסול חוק כלשהו על יסוד היותו סותר סעיף בחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", אלא שאין לבג"ץ ולו אבק של סמכות לפסול חוק כלשהו "מכוח העיקרון החוקתי של השוויון" היות שכאמור, "עיקרון" זה אינו בנמצא כלל בחוק היסוד הנ"ל, ואף לא בחוק יסוד אחר כלשהו.

אהרון ברק. מינה את עצמו לנציגו ולדוברו של "הציבור הנאור". צילום: מרק ישראל סלם

 
***
 
כיצד אפוא נטל לעצמו בג"ץ את הסמכות לפסול את חוק טל, בשל היותו סותר כביכול את העיקרון החוקתי הבלתי קיים של שוויון? התשובה לקושיה זו - שאף התשבי ייכשל מלתת לה תשובה ראויה - הינה זו: מכונן הדיקטטורה של בג"ץ, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק, קבע כך: "המושג 'כבוד האדם וחירותו' צריך לקבל את משמעותו המלאה. יש ליתן לו אותו תוכן אשר ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית מעניקים (אובייקטיבית) למושג 'כבוד האדם וחירותו'. מהותו תיקבע על פי תפיסות היסוד של 'הציבור הנאור' בישראל. על כן, יש לכלול במסגרת 'כבוד האדם וחירותו' את השוויון, חופש הביטוי, חופש האמונה והדת, חופש היצירה, האסיפה וההתאגדות, כל אלה הם ביטוי לכבוד האדם וחירותו במדינה יהודית ודמוקרטית". 
 
פרשנות זו של פרופ' ברק ממחישה היטב את פגיעתה הרעה והכוחנית של הדיקטטורה של בג"ץ, כמו גם כיצד נוצרה רודנות זו. בקטע זה ממנה את עצמו ברק לנציגו ולדוברו של "הציבור הנאור", ומכוח "תפיסות היסוד" של אותו "ציבור" - שאינו אלא השמאל הישראלי - הוא כותב לתוך החוק סדרה שלמה של "זכויות חוקתיות", שלא בא זכרן של אף אחת מהן בלשון החוק.
 
לפנינו אפוא פרשנות שבינה לבין פרשנות משפטית מקובלת אין ולא כלום. פרשנות זו של פרופ' ברק יסודה בהשקפת עולמו הפוליטית, כבא כוחו של מה שהוא מכנה "הציבור הנאור". על סוג זה של פרשנות אומרת כלת פרס ישראל למשפט, פרופ' רות גביזון: "אין תקדים בעולם למצב שבו בית המשפט מכריז על מעמד־על לחוקי יסוד, ונוטל לעצמו סמכות של ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת, ללא קיומו של מסמך חוקתי שלם וללא הוראה מפורשת". 
 
ואילו חתן פרס ישראל למשפט, פרופ' דניאל פרידמן, מגדיר פרשנות זו כ"פיראטיות משפטית". כוונתו הברורה של פרופ' פרידמן היא כי פרשנותו הבלתי מתקבלת על הדעת של פרופ' ברק את המילים "כבוד האדם וחירותו" אינה אלא שוד משפטי.
 
אם נסכם את האמור לעיל, כי אז הדיקטטורה של בג"ץ מוציאה מתחת ידה פסק דין המבטל את חוק טל בנימוק שלפיו חוק זה פוגע בעיקרון החוקתי של שוויון, בה בשעה שעיקרון חוקתי כזה כלל אינו בנמצא בחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", ו/או בכל חוק יסוד אחר. בנוסף, אין בחוק היסוד הנ"ל כל הקניית סמכות לפסול חוק כלשהו שחוקק על ידי הכנסת. בעשותו כאמור לעיל גורם בג"ץ ליצירת משבר פוליטי בלתי פתיר, המחייב את פיזור הכנסת והליכה לבחירות מוקדמות.
 
מכל הנ"ל גם משתמע חד־משמעית כי בג"ץ הינו השליט הפוליטי הממשי והכל יכול בישראל, ועל פיו בלבד יוכרע כל עניין פוליטי, קטן כגדול, אם רק יובא בפניו.

משה כחלון. "העמוד הימני" של הדיקטטורה של בג"צ. צילום: אסתי דזיובוב/TPS

 
***
 
הנה כי כן, ככל שהרודנות הבג"צית מתעצמת, כך הדמוקרטיה הישראלית נחלשת, עד להיותה חסרת אונים מול שליטינו בפועל, שאותם כלל לא בחרנו ואין אנו יכולים גם לסלקם ממשרתם. במערכת הבחירות הבאה חייב אפוא המחנה הלאומי, על כל מפלגותיו, להתחייב כי בתוך מאה הימים הראשונים לכהונתה של הממשלה הלאומית שתיבחר על ידי העם, יעבור בכנסת בשלוש קריאות חוק יסוד "הפרדת הרשויות, סמכויות מערכת המשפט, במשפט הציבורי והמנהלי". 
 
חוק זה יעקר את ארבעת היסודות שעליהם מושתתת הדיקטטורה של בג"ץ. ראשית, החוק יאיין את ביטול זכות העמידה. בנוסף, חוק היסוד יקבע כי לא הכל שפיט, במיוחד לא עניינים פוליטיים מובהקים, תבוטל הסמכות לפסול חוקים, למעט כאשר מדובר בחוק הסותר סעיף משוריין בחוק יסוד ולבסוף, תבוטל לחלוטין הסמכות שנטל לעצמו בג"ץ לפסול כל מעשה שלטוני, מחמת היותו בלתי סביר בעיני בית המשפט. 
 
מפלגה שלא תתחייב לעשות כן תוצג כמפלגה המתחזה להיות לאומית, אולם אינה כזאת הלכה למעשה. הכוונה בראש ובראשונה לכחלון, שבכנסת היוצאת היה "העמוד הימני" של הדיקטטורה של בג"ץ, ובאם לא יישר קו עם שאר המפלגות הלאומיות, כי אז יש לקרוא לציבור הלאומי להכותו מכה ניצחת בקלפי.