בית החולים אסף הרופא השבוע. ערב רב של אנשים מכל הצבעים, מכל הדתות, מכל המינים. הריח נוראי, אין בעלי כנף בשמיים, כי המוות שולט כאן, וגם לציפורים יש כנראה בחילה מהמראות.



יש חניונים, אבל התפוסה מלאה. אז חונים באדום־לבן ומצפים לנס, שהביקור כאן יסתיים בלי דוח חניה, הרי מספיק שכל החיידקים עליך. חבל שאין כאן תחנות טיהור ביציאה כמו בלוחמה כימית־ביולוגית. 
 
אבנר זרוק במסדרון כמו גופה שבמקרה עוד נושמת. הוא בא לטיפול בתא לחץ, כי הוא קנה חבילה של טיפולים בזול - הוא הרי רומני־ציגיינער. אוקצור, הוא יצא מהטיפול ובדרך אל האוטו הרגיש לא טוב. הוא חשב שזה בגלל התקררות - מתברר שבתוך הנפל הביולוגי הזה קיננה דלקת בקרום הריאה, או משהו בסגנון שכבר היה אמור להרוג אותו, אבל סטטיסטית הוא עוד איתנו. 
 

צ'סה הודא (מה נשמע)? מה קורה, חלאה? מה זו הכיפה הלבנה הזו על הראש? חזרת בתשובה לקראת התכריכים? זהו? גמרנו עם הטבעות לבן אצל נלו? הרי דיברנו שנזרוק אותך בים, שתהיה מזון ללוקוסים.
 
"הא, קוף אח שלי. טוב שבאת, מצ'עמם לי כאן. הכיפל'ה על הראש? זה החבר'ה של נח־נ־ח מאומן נתנו לי. צ'מע, הם בסדר. באים רוקדים, עושים שמייח, מביאים עוגות. למה אתה עם כפפות? אתה מנתח מישהו היום?"
 
קניתי בבית מרקחת, כי אתם מגעילים אותי בחולי שלכם. אל תתקרב אלי, דיר באלאק. אז מה אומרים הרופאים? אתה תחיה? תגמור נכה? תשב בכיסא ואיזו פיליפינק'ה יפה וצעירה תגלגל אותך עם שמיכת משבצות, ותנגב לך את הריר? 
 
"חחחח... אל תצחיק אותי, בנזונה. כואב לי", אבנר התפתל והשתעל. "אתה שומע, עדי הבן שלי, אתה מכיר אותו, סתום־על־מלא, אמממה בצבא עשו ממנו גבר, חובש במג"ב. מי היה מאמין, הילד הרי לא ידע קרוא וקרוא, ומגיל 16 הוא נותן בחומר של הפיצוציות, ופתאום הוא שוטר כזה עם רובה של גיבורים והכל. הוא בא לכאן, דיבר עם הרופאים, ונראה לי שהוא הבין מה שהם מדברים. שמע, זה היה שווה את האשפוז, לראות איזה גבר רציני נהיה ממנו. אז הוא חזר ליחידה, קיבל שבוע מיוחדת ויבוא לשמור עלי כאן עד שישחררו אותי. אז אני אבא גאה. ספר לי משהו טוב, קוף. אתה מוכן לגלגל אותי לחצר, שאראה קצת שמש?" 
 
אתה מעיק, בנאדם. חכה רגע, אני אלך לגנוב את הבקבוק הכחול הזה עם השפריצר של החיטוי. כבר אני בא. 
 
***

גנבתי שני בקבוקים ליתר ביטחון, חזרתי והשפרצתי על המיטה ועל החולה בתוכה, וכמובן החלפתי כפפות לפני שדרדרתי החוצה את המועמד לפגישה עם מלאך המוות.
 
תגיד אבנר, ההוא מהמיטה לידך במסדרון, זה שאזוק למיטה עם שני מאבטחים של שב"ס, מה הסיפור שלו? 
"הוא יופי של בנאדם, צדיק אמיתי, היית מתאהב בו. שרף את האוטו של אשתו, והוא עצור. פארש, קוף, באמת על פארש. מדינת משטרה. תתרחק ממני עם הסיגריה, אני נחנק". 
 
סתום כבר, או שאני הולך ומשאיר אותך קשור לשיח הזה כאן. למה שרף לה את האוטו? 
"הוא יש לו פנצ'רייה וחנות צמיגים. עובד כמו חמור מצאת החמה עד צאת הנשמה. בא הביתה לבית שבנה, רואה את אשתו מחובקת עם איזה מניאק, רדף אחריו, ההוא ברח. ראית אותו במיטה וכמה הוא גבוה ושמן, לא יכול לרוץ. האישה נכנסה הביתה, נעלה את הבית. אז הוא ירד לחניה שלה, לקח צינורית, נתן מציצה שיבוא דלק לג'ריקן פלסטיק שהוא מחזיק בטנדר, והדליק לה מדורה מהאוטו. וואללה יצאה בזול, ועוד יש לה דם בגוף להתלונן, ככה הוא אומר לי. 
 
"והכי חשוב, מי קנה זה אוטו? הוא קנה את האוטו, דנדש מהניילון, זה שלו. אמיתי, קוף, לא שלו? אז הוא החליט לשרוף אותו. מה רוצים ממנו בדיוק? אבל אז באו מכבי אש, משטרותים ונהיה סלט של פירות העונה. 
 
"האישה רצה לעורכת דין של הביוקר, אמרה שהוא אלים כלפיה, והאמן לי הוא נעבעך, סוף. אז היא הוציאה לו צו שהוא לא יכול להיכנס הביתה. שתי הבנות שלו, שהוא מחזיק בבינתחומי וקנה להן גם מיני קופר, הולכות עם אמא ולא סופרות אותו. הבנת איזה עולם בלי צדק?" 
 
אתה צודק, אח שלי. לא נותנים לחיות כאן. תגיד, אתה יודע שכל המיטה שלך מסריחה משתן? מה נסגר איתך שאתה חי ככה? לא רוחצים אותך? עדיף כבר להתאבד, באמא. 
"זה נכון, אחי. אם לא הילדים, אני שותה רעל. אבל אתמול באה אשתי ורחצה אותי, גילחה גם וחתכה לי את הוודג', אבל נרשמה אינטימיות, כי היא כאילו דואגת לי. לא תאמין, גם חמותי באה. כנראה באה לוודא הריגה, הפולנייה הרעה הזו. הביאה מרק, והגמיעה אותי כמו עגל. העיניים שלה היו קרובות אלי, וממש ממש ראיתי כמה היא רוצה שהבת שלה, דליה מלכת הקרח של רמת השרון, תהיה כבר חיה־די־אלמונע. אבל זה מה שיש, קוף. איך אתה? מה עם כיפוש הצדקת? שומרת עליך יפה. אתה נראה טוב חלאה שכמוך, שכל היום מתלונן".
 
אבנר אתה מדכא אותי שאתה נראה ככה. תגיד, ראית פה איזה טיפוס מאגם הדרעק? את ליצמן החניוק, או מישהו שבא לראות מה קורה פה? זה מדכא, נשבע לך. 
"איזה ליצמן ומה אתה מ־ז־־ן לי מוח! דליה פנתה לביטוח הפרטי שיעבירו אותי לפרטי, אסותא, מדיקל או משהו, אי אפשר. אם התאשפזת בציבורי, יאללה תמות. בשביל להפעיל את הביטוח אתה חייב להתקשר אליהם קודם, להודיע שאתה גוסס, ואז הם מודיעים לך לאיפה ללכת. עם הביטוח הרפואי הפרטי הם מהמרים שתחיה כדי לשלם את הפוליסה - אתה מהמר שתמות מהר. אבל לתת שירות, פתרון, או משהו? שכח מזה. גם את התא לחץ הם לא משלמים, כי לא פניתי אליהם לפני שקניתי את חבילת הטיפולים שתעשה לי מוח צעיר. אל תגיד שאני דפוק, אני יודע. לך תביא לי שייק פירות, באמש'ך, בא לי משהו מתוק ומרענן". 
 
בסדר, חכה פה, תשתדל לא למות עד שאני חוזר. עוד יעכבו אותי לגביית עדות. 20 דקות אני בא.

ברדיו קשקשו כל הוואפן־אס־אס התקשורתי של הימין בכאילו כמה בני גנץ סמרטוט, וכמה ביבי זה טוף. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

 
***
במרכז המסחרי בתוך בית החולים מהומה איומה. ילדים צורחים, הורים מסויטים, ריח של טיגון - וגם כאן אין ציפורים. איש על עגלת נכים, עם פיג'מה ורגל קטועה עד הברך, שאל אותי מה אני אומר על גנץ, מה הוא יאמר בנאום. 
 
הוא יודיע שמצא תרופה לסרטן, וגם פיתח נוסחה שתביא שלום אזורי במזרח התיכון, השבתי לו, תוך כדי ניסיונות להפנות את המבט מהגדם. 
"אז אתה לא מאמין בו", הוא מקשה. 
איני מאמין לאף אחד ובאף אחד. מה שרואים מבחוץ, לא רואים בפנים. הנה ראש הממשלה שלך, שהוא גם שר הבריאות, לא היה כאן בעשר שנות שלטון, כי בית חולים מצטלם רע, הבנת? תהיה לי בריא.
 
הגעתי לדוכן של המיצים. תארגן לי שניים של אננס ותות על בסיס מים, הולך? 
"בטח, קוף, איזה גודל?", שאל הבחור הצעיר שכולו תודעת שירות. תעשה ענק, מה אני מבין בזה?
 
"למה באת לכאן?", הוא שאל. 
באתי ללדת, השבתי. נראה לי מקום קסום, מסביב פרדסים ובאר יעקב עם בית חולים לפסיכים, אז באתי.
 
במקלט הטלוויזיה קשקש מישהו והראו תמונות של משלחת ההצלה לברזיל. קיללתי את ביבי בלב. מה יש לי עם ברזיל? בגלל שהנשיא שם אירח את הגברת שרה לדינר, אני צריך לממן משלחת? למה כל רופאי החירום שטסו לשם - ואז התברר שאין להם ציוד מתאים - לא טסו לאסף הרופא, כדי שאבנר לא ישכב במסדרון כמו איזה פגר? לציניות של השלטון שלנו אין גבול. הבית קורס, כאן מכניסים כל יום גופות לשקי ניילון, אבל בחוץ אנחנו מסייעים לכל העולם ואשתו. יח"צ.
 
***
חזרתי לאבנר. נראה לי שהצהיב קצת מאז שעזבתי. הוא חייך בתודה כשהגשתי לו את משקה הפירות, אבל היה לו מבט של לוזר בעיניים. הבנאדם מ"פ בשריון בדימוס, עבר מלחמות, יהלומן בינלאומי, הקים בית לתפארת המדינה. כסף לא חסר לו, אבל הוא זרוק פה כמו פסולת אנושית עם מחט בווריד. 
"אין עליך, בנאדם. תמיד אפשר לסמוך עליך בצרה, אם כי בשאר הזמן אתה באמת טינופת", הוא אמר. "נו, מה אתה אומר על היידלעך? אינטל תשקיע כאן מיליארדים". 
 
נכון, אבל אנחנו לא מפסיקים לרמות. אמרו שניצחנו את אירלנד בתחרות, אז מתברר שאירלנד גם בעסקה. שמעתי בדרך את סגן נשיא אינטל לשעבר, איזה פרופסור, שהסביר שהכל רובוטיקה, אז יהיו 250 משרות, אולי. מסים הם כמעט לא ישלמו, מענקים אנחנו ניתן והרבה, אבל משה כחלון מתגאה כאילו הרווחנו מיליארדים. בית חולים ציבורי עם 500 מיטות ייצא מזה? לא. הכסף ילך לאיו"ש, לחניוקים, ואתה תמשיך לשכב כאן במסדרון ליד ההוא ששרף לאשתו ת'אוטו, בצדק אגב, תחשוב שיש לנו בית לעם היהודי, ותתחנן בראש שיבוא חבר לבקר אותך כדי שייתנו לך מיץ. כמה אתה מפגר, למות ממך. 
"אבל לפחות הכל בעברית, קוף. זה שלנו. הדרעק הזה שאתה מתאר, ואיני יכול להתווכח עם העובדות, זה שלנו. אמא שלי עדיין נועלת 15 מנעולים בבית, ובטוחה שצ'אושסקו לא מת, שהוא ואלנה הטינופת עדיין מנהלים את רומניה, וכמובן מחפשים אותה. אתה מבין את ההבדל? אני נולדתי שם, אבל אני כאן, כי זה שלי, רק שלי. יבוא יום ונזרוק אותם מבלפור. אם לא בקלפי, אז בבית המשפט. הוא גמר, קוף, סט־א־קומפלי, זה נגמר. גם ביבי יודע שזה נגמר. לא באפריל, אז באפריל שנה הבאה. זה נגמר". 
 
תביט על עצמך, אתה חושב שתחיה עד אז, שאלתי בחיוך. 
 
"כן, אל תדאג. הילד יבוא לפה, ידאג לאבא עד שאצא הביתה. נועה התקשרה מלונדון, היא רוצה לבוא. אמרתי שתישאר שם ותשקיע בלימודים, יותר עדיף. הבת שלי תהיה דוקטור למשפטים, היית מאמין?" 
 
בטח, היא תמיד הייתה משהו מיוחד. רק חבל שהיא לא תוכל להתקדם כאן בלי שאיזה טיפוס חרא יעביר עליה סיבוב בעמידה או במעלית, כדי שתתקדם במערכת. תציע לה שתישאר שם, יותר עדיף. אצל הבריטים עם הפאה הלבנה, מקסימום איזה חלאה ירצה שתלביש עליו ביריות ותרביץ לו עם מקל.
אבנר צחק והשתעל. "קוף, היא חגורה שחורה אצל דניס הישרדות, והיא הבת של דליה הפולנייה. אם מישהו יבוא עליה בכוח, גם בית לוינשטיין לא יוכל לתקן. הילדה רוצחת". 
 
טוב, נמאסת עלי, אני חוזר לישראל. אם אתה צריך משהו, חלקת קבר בגליל ליד האריה השואג, אני כאן בשבילך. שא ברכה, אני אהיה בקשר עם אשתך, וטלפן אלי כשאתה משתחרר. נשתה מרק ירקות אצל אהרל'ה, ונאכל "קבאפ". אצלו, בניגוד ל"קבאפ" שלכם הרומנים־סחלה, יש גם בשר אמיתי. יאללה צ'או.
 
***
ברדיו קשקשו כל הוואפן־אס־אס התקשורתי של הימין בכאילו כמה בני גנץ סמרטוט, וכמה ביבי זה טוף, כי הוא אבא שדואג לנו. אני הכי אוהב לשמוע שהטיפשורת שמאלנית. חצי ממנה עם כיפות ואג'נדה של לסגור את כל השמאל במחנות והחצי השני לוביסטים/מאכערים בתשלום - אבל הטיפשורת נורא שמאלנית. עמית סגל מייבב כי הוא לחוץ, רק שלא יהיה כתב אישום נגד נוני מוזס, מיטיבו; קלמן ליבסקינד מקשקש בבוקר ברדיו ובערב בטלוויזיה ביחד עם אראל סג"ל, שוחטים את הקופה הציבורית בשביל 30 אלף צופים בתוכנית ביום בהיר, אבל הם נורא מקופחים. גללי צה"ל ורשת ב' בירידה איומה בסקר החשיפה החצי שנתי (לא מאמין לשום נתון שמופיע שם. זה נראה אן־דן־דינו. להקיא בעעעעע), אבל הציבור זורק על התאגיד הזה מ־י־ל־י־א־ר־ד שקל בשנה, כי דיירי אגם הדרעק פוחדים מהם. אבל השמאל, רק השמאל אשם. 
 
בערב, בני גנץ איבד את בתוליו כפוליטיקאי. הנאום שכתבו לו יותר מדי מאכערים של הבזול - 1,610 מילה - היה אוסף שטויות. אבל אף אחד לא מצפה ממנו שיהיה נואם בחסד עליון כמו ביבי. אף אחד גם לא מצפה שיהיה מושחת ונהנתן. ובטח שהגברת גנץ תהיה שינוי מרענן בבלפור, על זה אין ויכוח. הם לא יפטרו, לא יתעללו, לא יתעמרו בעובדים. אבל זה לא יקרה מהר, כי ביבי לא יוותר. מאז הנאום, עסוק כל סמרטוט ימני/כדאייניק וכמובן כל דייר בזוי באגם הדרעק שרשום בליכוד, בלעשות מגנץ אבק. 
 
להקשיב לכסילים כמו שר המדע, שרת הספורט והתרבות ויו"ר הגועליציה מתמודדים עם דף המסרים, זה מערכון אמיתי - שמראה לציבור הטיפש מי הם שריו ונבחריו. לא שבאופוזיציה יושבים גאונים, אבל הימין באמת מבחיל. נפתלי הגבר? אין שום גנרל שהוא לא דקר בכליה. לא מבין איך הם יישבו איתו באותו קיבינימט מדיני־ביטחוני, אחרי שהוא בגד באמון כל מה שזז! יאיר'קה זרק את הג'וקר האחרון, וחשף את הבית עם האישה והבת המאותגרת. זהו נגמרה לו חפיסת הקסמים, רה"מ הוא לא יהיה כאן. דווקא מגבאי אני מבסוט. לתפיסתי הוא סוס טרויאני שנשלח להשמיד את מפא"י, והוא טוב בזה. 
כל אגם הדרעק הוא בושה למונח דמוקרטיה. כולם פוחדים לומר תיאוקרטיה, כי הם צריכים לשבת עם החניוקים ולתת געלט. המון געלט, כי ככה אלוהים רוצה וזה כתוב ב־15 הדיברות לגנב והסחטן המצוי, אלה שבתוירה שבע"פ, זו שאלוהים לא שמע עליה עדיין, וטוב שכך. 

בית החולים "אסף הרופא". לא הייתי מוכן לטלפון הזה. צילום: Aharofeh, CC BY-SA 3.0

 
***
על הבוקר שלוש שיחות שלא נענו ממספר לא מזוהה. טלפנתי חזרה, אולי תהיה איזו חלטורק'ה ונעשה כמה לירות. 
"רון? זה רון, נכון?" 
כן, זה אני. 
 
"היי, זו דליה אשתו של אבנר. אני עם הטלפון של עדי, כי נגמרה לי הסוללה. אבנר חטף איזה חיידק כאן, והוא בטיפול נמרץ, מורדם ומונשם. אני יודעת שהיית כאן אתמול, אז אני מעדכנת. תתקשר למספר הזה בעוד שעתיים, אני אדע יותר. נהיה בקשר".
 
ישבתי רפוי וכבוי על שפת המיטה. הלכתי בקושי, לחפש את הסיגריות. הצתּי אחת, ונשענתי על הכיור, כי הסתובב לי הראש. מה קרה לך פתאום, בנאדם? איך זה מורדם ומונשם, הרי רק אתמול צחקנו. 
 
ירדתי לקפה גמור. הבטתי בטלפון וחששתי להתקשר. אחרי שעה לחצתי על המספר. הבן ענה, יש לו קול עמוק ויציב, באמת נהיה גבר.
 
"מי זה? קוף? מה שלומך. שמע, אבא עבר אירוע מוחי, לא יודעים עדיין את ההשפעה. הוא יעבור MRI ואז נדע. הוא מתקשר וזה טוב, אבל אחרי הבדיקה יחליטו מה הלאה. אני אעדכן אותך, שמור על עצמך".
 
וואו, אירוע מוחי לאבנר המבריק. רק אתמול הסתלבטתי עליו עם הפיליפינק'ה. איך אומרת כיפוש, צריך להיזהר, כי מילים מייצרות מציאות. 

רע לי, כואבת לי הכתף. תמיד כשאני בסטרס, היא כואבת.