אני כותב את הטור הזה ביד אחת, בזמן ששמיכה מכרבלת את זרועי השנייה, האוחזת ביצור ורדרד–צהבהב, שמשקלו שלושה קילוגרם פלוס־מינוס. תכירו את בתי הבכורה: התינוקת מיכאלה לבית אתגר, שמוקפת ממש ברגעים אלה בהרים של בקבוקים נוטפי סימילאק, חיתולים שממתינים ליום פקודה, "שמיכי" מעוטרת באיורים מתקתקים וחליפות ורדרדות. ברקע פסקול שנע בין בכי ויבבות לרעשי שאיבה של מכונת חלב.
 

אינני מתלונן, להפך. חיוך טיפשי וקורן מרוח על פני. איזה כיף. אבל הדרך לכאן הייתה קשה. מיכאלה הגיחה אלינו בתום מסע סבוך ודרמטי. אחרי שאשתי עברה את המועד הנקוב ללידה, החלטנו בעצתו של רופא לנסות לזרז את העניינים בבית החולים. 


לפני שמגיעים עוצרים לקפה. שותים אמריקנו גדול, אוכלים סנדוויץ' קטן והופ אנחנו במיון יולדות. מצב הרוח מרומם. זוגתי אישה חזקה ואופטימית. מתברר
שכאבים ומחטים לא מלחיצים אותה. מסביבנו במחלקה נשים כאובות שנושמות עמוק ונאנחות. אצלנו הכל פיקס. עד שהעוברית תחליט לצאת החוצה
מתרגלים תנועות ונשיפות לפי מה שלמדנו בהדרכות המוקדמות. החלטה נוספת מעבירה אותנו לחדר הלידה. כאן מתגנב לו כבר מעט מתח. בזמן הזרקת האפידורל אינני מעז להביט. היא מגיבה בשלווה סטואית. הבטן שלה מחוברת למוניטור שמראה בכל רגע נתון את הדופק של העוברית. מדי פעם נרשמת צניחה זעירה שמקפיצה לי את הלב ועדיין אלו כנראה חריגות שמשייטות בתחום הנורמה. 


לכל הרגעים האינטימיים הללו שותפה המיילדת. אדם שהיה עד לפני כמה שבועות זר לחלוטין, נמצא איתנו במה שעשוי להיות אחד הרגעים הכי אישיים שידענו. חומרי הזירוז נותנים את אותותיהם, והצירים מתחילים. אהובתי נאנקת מכאב בפעם הראשונה היום. הרגל שלה נרדמה, ובשאר הגוף הכאב חד לדבריה. מגיע רופא, בוחן את הנעשה ומורה על תוספת כדי להקל. הלידה קרבה. הייסורים חולפים, ושוב המציאות נראית כמו טיול נעים לעבר עתיד חדש. פתאום הצליל המכני מאט, ובן רגע החלל השלו מתמלא באנשי צוות. 


מישהו מכריז על שינוי בתוכנית ועל מעבר ללידת ואקום. אין זמן לחשוב. בת זוגי לוחצת בכל כוחה ודומעת מהמעמסה. הקולות המלטפים הופכים לדרבונים תקיפים. הוואקום לא מביא לתוצאה הרצויה, והדופק ממשיך לצנוח. רופא אחד מתיישב בקרבת אשתי ולוחץ באגרופיו על בטנה. הוא מבקש סליחה וממשיך במלוא המרץ. הטון הופך חמור. אני מתחיל לעכל שיש אפשרות שהתוצאה תהיה רעה. 


מתברר שהטבור נכרך סביב העוברית וקשה לה לנשום. ניסיון נוסף להוציאה לא עולה יפה. ייאוש מחלחל. בשארית כוחותיה היא דוחפת ושוב נכשלת. "עוד פעם", קוראים לעברה. ורידי פניה כמעט פוקעים ממאמץ. תודה לאל, זה עובד. העוברית שהופכת לתינוקת מראה את פניה ליקום. שולפים אותה ומציגים לנו. 

למרבה הצער האיחוד קצרצר. הצוות ממהר להוציאה החוצה למחלקה. אני לא יודע אם להישאר ליד היולדת המותשת או לפסוע בעקבות בתי. קוראים לי "אבא, בוא", ורגלי נושאות אותי. הצוות מניח את הקטנה על שולחן ומנענע את גופה. היא נראית כמו צפרדע זעירה, מתוקה להפליא וחיוורת. מבקשים ממנה לנשום. היא נענית באופן חלקי. באוויר נשמעת קריאה: "תוציאו את האבא", ואני ספק מפונה ספק מנתר. וילון נסגר וחוצץ בינינו. פני קפואים. בפנים אני מתמוטט. 
 

צועקים לה שתנשום. לאט־לאט נדחפת לה מחשבה שאולי החיים שלה עלולים להיות קצרים וטרגיים. הווילון מוסט. אומרים לי מזל טוב ושוב גופי נגרר, הפעם לתינוקייה. הבת שלי מונחת בעגלת פלסטיק. עיניה הכחולות פקוחות, בוהות בנקודה אחת בקיפאון נורא. היא כמעט לא זזה. צבע עורה לבן ומבהיל וקולה נדם. מסביב כאילו כדי להכעיס תינוקות רעננים בועטים ובוכים במלוא גרון. אשת צוות מסבירה לי בביטחון שהכל בסדר ואין מה לחשוש, השקט שלה זמני, זו רק תגובה לטראומה שחוותה. זה רחוק מלהרגיע. 
 

תסריטים אפלים מתגנבים למוחי ומאיימים למוטט אב בעל עצבים רופפים. אוי מיכאלה שלי, תהיי בריאה. בבקשה. בבקשה. ברגעים הללו כל ניע וצליל שלה הם כחגיגה עבורי. הנה מגיע סוף־סוף הבכי. אומנם בקול רפה וחלוש, אבל זו התחלה. נדמה לי שראיתי את היד זזה? זה קרה או שרק דמיינתי? 
 

בחלוף שתי יממות החיות זורמת וממלאת את גופה. מיצור דומם היא הופכת לחסלנית בקבוקים סדרתית שנשאבים ברציפות מהחזה של אמה המאושרת. מיכאלה, תבורכי. כמעט הלכת לנו. עכשיו לפחות עד החתונה שלך בלי התקפי לב נוספים לאבא.