סרן גל ועקנין זוכרת היטב את ראיון הקבלה שהעביר לה מפקד גדוד 52 בחטיבת שריון 401. “תבין את הסיטואציה, רק הגעתי", היא נזכרת. “הוא ישב שם ושאל ‘נניח ויש מלחמה, מה את עושה?'. עניתי ‘מה זאת אומרת? עולה על ציוד, מזוודת נגמ"ש, מרכזת את המחלקה. עושה כל מה שצריך'. אמר לי ‘מצוין', ואז שאלתי ‘לא הבנתי, מה רצית לשמוע?', והוא אמר ‘שאת לא בורחת'. אמרתי לו ‘ברור שלא. המחויבות שלי לגדוד וללוחמים היא מעל לכל'".
שנה ועשרה חודשים אחרי אותו ראיון קבלה סרן ועקנין היא האישה היחידה בצה"ל בתפקיד קצינת רפואה של גבעתי, חטיבת חי"ר, שבמקרה הצורך תעבור את קווי האויב. “היום בגדודי החטיבה קציני הרפואה, הפרמדיקים והחובשים יודעים היטב את תפקידם", מודיעה קצינת הרפואה. “זה משהו שאתה מחדיר בצוות מהיסוד. מסבירה להם שכשיהיה מקרה חירום הם יהיו קרים ומקצועיים, יעשו את העבודה ויצילו אנשים. הם יודעים את זה. לגבעתי היה לא מזמן אירוע, והפרמדיק וכל הצוות תפקדו בצורה מדהימה. קור רוח וללא היסוס. זה חלק מהתפקיד".
מרפאה זה משעמם
לגל ועקנין אין צלקות מכדורים או סימוני קרקפות על קת הרובה, והיא גם לא ששה אלי קרב. כל מה שהיא רצתה היה להיות רופאה. “זה אומנם מקצוע קשה ושוחק וגם לוקח הרבה זמן עד שאתה מגיע לתכלס", היא יודעת. “אבל אם אתה מגיע מהמניעים הנכונים, אז אתה רוצה להמשיך לעסוק בו למרות הכל. כשאני מטפלת במישהו ורואה שהוא מרגיש יותר טוב, זה שווה הכל. מודה, לא דמיינתי בכלל מה המשמעות של להיות רופא צבאי. ההסתכלות כבת 18 על התפקיד הייתה מאוד צרה. אתה לא רופא ולא חייל. זה שונה מאוד, אבל אני מאוד אוהבת את העבודה".
מסלולו של קצין רפואה קרבי שונה לגמרי מזה של לוחם. הוא לומד רפואה ובין לבין עובר הכשרות חיליות כמו טירונות, קצונה, כמעט לא פוגש את החיילות האמיתית, שמלמדת את כללי הצבא הנוקשים. “בסוף הלימודים הייתי בת 25, ואת ההכשרות עד אז עשיתי בדרך כלל בחודשי הקיץ", היא נזכרה. “הגעתי בחודש פברואר לקורס קצינים בבה"ד 1, היה קר נורא וכולם לבשו ארוך. הסתובבתי בבסיס וראיתי שהחיילים הולכים עם פליז סגור. אמרתי לעצמי ‘זה בטח לא מקרי, יש איזה חוק'.
תפסתי חייל ושאלתי ‘תגיד, בנוגע לפליז, הוא צריך להיות סגור?'. הסתכל עלי המום. הרי הגעתי לבה"ד 1, הייתי אמורה להיות קצת זמן בצה"ל כדי לדעת מי נגד מי. אמר ‘כן', ואני המשכתי לחקור, ‘יש כלל לגבי עד איזה גובה הוא צריך להיות סגור, או איך שאני רוצה?'. המשיך להסתכל עלי ואמר ‘עד למעלה'. אני משוכנעת שהוא היה בטוח שהסתלבטתי עליו. זה הרי כלל בסיסי בהופעה ולבוש שאני אמורה עוד מעט לאכוף על חיילי ולא יודעת בעצמי. היו המון פערים. אני זוכרת שבתחילת הדרך הייתי נוכחת בישיבות ולא הכרתי את העגה הצבאית. קצין המודיעין נאלץ לתרגם לי מונחים כדי שאדע על מה מדברים".
אחרי התמחות בבית חולים איכילוב בתל אביב, כשהייתה צריכה לבחור אם להיות רופאה במרפאה צבאית או רופאה במסלול קרבי, בגדוד שריון, לא היה לה ספק במה היא תבחר. “גם ביני לבין עצמי היה לי קשה להודות שאני רוצה את התפקיד היותר מורכב, אבל בסופו של דבר זה מה שבחרתי ואני לא מתחרטת", היא צוחקת. “אני יודעת שהיה לי מאוד קשה להיות רופאת מרפאה. זה שוחק ורפטטיבי. אתה בא בבוקר, רואה חיילים ורואה עוד חיילים ונגמר היום, הולך לישון וחוזר על אותו דבר למחרת. חסרים בתפקיד הזה המון דברים שאני מחפשת".
מה יש בתפקיד רופאה גדודית?
"זה המקצוע הכי מאתגר שעשיתי. לרופאים באזרחות ששאלו ‘עד כמה קשה?' הייתי אומרת ‘דמיינו תורנות חדר מיון', שזו התורנות הכי קשה, ‘דמיינו אותה במוצ"ש ושהיא לא מסתיימת ביום ראשון, אלא נמשכת כל השבוע'. האתגר של רופא צבאי, שנכנס לגדוד, הוא עצום, כי הוא מגיע בפער מאוד גדול. אני נוחתת בתפקיד שבו אני צריכה להיות מפקדת על חיילים, כשאני לא יודעת מה זה להיות חיילת. צריכה לייעץ למג"ד בענייני רפואה, כשאני עדיין לא מבינה כל כך מה הגדוד עושה וצריכה להיות רופאה לכל החיילים כשזו פעם ראשונה שאני עובדת כרופאה עצמאית, לבד".
ואיך זה לעבוד בסביבה כל כך גברית?
“לא הרגשתי חריגה בשום שלב. יצא לי לשבת באולמות תדריכים כבחורה יחידה, וזה לא הפריע או שינה את ההתנהלות שלי. לא הרגשתי נחיתות. אני עושה את העבודה שלי בצורה מקצועית. בגדוד היו הרבה מצבים שלצורך העניין היו קצת בעייתיים, אז נסעתי בתרגילים עם החיילים בנגמ"ש, ישנתי איתם בכלי, אכלתי איתם ועשיתי פיפי בשטח. מסתגלים. גם לחיילים אני לא חושבת שבאיזה שלב זה נראה מוזר".
אף אחד לא העיר?
“ישבתי פעם במסדר חולים עם חייל, ואחרי שסיימנו הקלדתי במחשב את סיכום הפגישה. פתאום אני רואה אותו יושב מהורהר, והוא שאל ‘תגידי, דוקטור, מה תעשי בזמן קרב?'. הסתכלתי עליו ועניתי ‘אני איתכם, הרי מי יטפל בכם אם תיפצעו?'. ראיתי אותו קצת יותר נינוח. זה לא נשמע לו מוזר שכבחורה אכנס ואטפל בו בשטח. זה נשמע הגיוני".
את שומעת את הוויכוחים לגבי נשים לוחמות.
"אני פמיניסטית, אבל אף פעם לא הייתי מהזן הלוחמני שמניף את דגל המחאה. אני מאמינה שאם תעשי את העבודה טוב, אז יבינו שנשים יכולות לא פחות מגברים. אם יש משהו אחד שלכאורה אנחנו קצת בעמדת נחיתות לגביו זה הצד הפיזי, ועדיין יש מספיק נשים שעומדות בו בצורה מדהימה. עכשיו זו תקופת תרגילי הגדוד, ואני מאוד דאגתי. שאלתי איך הפרמדיקיות שלנו יעברו את התרגילים. מדובר בקילומטרים ברגל, כשצריך לסחוב מלא ציוד על הגב. ראיתי אותן מתפקדות ועמדתי מלאת התפעלות".
הן שכבו על האלונקה?
"איזה שכבו על האלונקה? אחרי שלושה ימים בלי שינה, כשהן הולכות ברגל עם ציוד מלא, עשיתי להן תרגול והן רצו בלי הפסקה. אין שום הבדל. יש לוחמים שיתעייפו יותר מהר מהן. כל מי שפקפק אכל את הכובע. המפקדים שלהן אמרו לי ‘מדהים'".
היית בשריון, יש אפשרות ללוחמות בטנקים?
"צריך למצוא את הבחורות המתאימות, אלה שיכולות לעמוד בתנאים הפיזיים ויש כאלה. חד־משמעית יכולות להיות טנקיסטיות".
בחורה זה לא אישיו
סרן ועקנין עדיין לא השתתפה בקרב, אבל בזמן ששירתה בגדוד השריון לא פעם יצאה עם הלוחמים לגדר הגבול ברצועת עזה, להשגיח על הפעילות בעת הפרות הסדר. “הייתה תקופה בגדוד שתפסנו קו, ובערך חודש וחצי ביליתי ב'זאב' (רכב שטח ממוגן - א"ל)", היא מספרת. “זה מלחיץ בפעם הראשונה, כי לא הוכשרתי כלוחמת ולא הייתי רגילה לכל ההמולה שמסביב, אבל אחרי שאתה עושה את זה פעם, או פעמיים, זה הופך לשגרה. אתה בעיקר מקווה שאף אחד לא ייפגע".
רופא צבאי רוצה שיהיה אקשן?
"לא יודעת מה דעתם של כל הרופאים הצבאיים, אבל מאלה שדיברתי איתם ודעתי האישית, אנחנו פחות ששים להשתתף בקרבות. באיזה מקום לא רוצים לממש את המקצוע שלנו, לא רוצים לטפל בפצועים. כשהייתי בגדוד וגם עכשיו בחטיבה הרהרתי במצבים האלה, בטח כשהיו הסלמות. אני מאמינה בעצמי ויודעת שאני מתפקדת בזמן לחץ, רק מקווה שזה יסתיים בלי יותר מדי נפגעים".
רופא צבאי מטפל תחת ירי, זה אחרת מרופא אזרחי. צריך קור רוח.
עדיין נשמע שרופא באזרחות זה יותר סימפטי.
“גם רופא רגיל נדרש לקור רוח. תסתכל על כירורג ביומיום, אתה לא יודע אף פעם איזו החמרה תהיה במצב, או רופא במיון כשיש זקנה שפתאום הפסיקה לנשום. הערך המוסף של המסלול הצבאי הוא שאתה מפתח ביטחון עצמי בקבלת החלטות, עצמאות, יכולת להתמודד תחת עומס, לחץ, איום. הפיקודיות, הניהול ועבודת הצוות הם מאוד לא מובנים מאליהם, ואלה דברים שאתה רוכש בצבא בזמן מאוד קצר. אלה כישורים מדהימים לאזרחות, בטח לרופא. לא בכדי רבים ממנהלי בתי החולים והמחלקות הם עתודאים".
אחרי כמעט שנתיים כרופאת גדוד בשריון היא הייתה צריכה להתקדם לתפקיד הבא. “התחילו לדבר על שיבוצים", היא נזכרת. “כששאלו מה אני רוצה לעשות, אמרתי שאני מבקשת להיות קצינת רפואה חטיבתית, וההתקדמות הטבעית הייתה לחטיבת שריון. אני זוכרת שדיברתי עם גיסתי והראיתי לה את התפקידים, והיא אמרה ‘לכי לגולני, יש לי חברה טובה שם, אתן תסתדרו יופי'. אמרתי שזה לא רלוונטי, כי זה צריך להיות שריון, ואם לא, אז תותחנים.
הודעתי לקצין הרפואה האוגדתי שזה מה שאני רוצה לעשות, והוא אמר ‘מצוין'. למחרת התקשר ושאל ‘מה את רוצה?'. עניתי ‘היית פה אתמול, דיברנו על זה, קרפ"חית שריון' ואז הוא אמר ‘בסדר, אבל מה את אומרת על חטיבת גבעתי?'. אמרתי לו ‘מה קשורה גבעתי? אני משריון'. אז אמר שזו גם אופציה. שאלתי אם זו בעיה מקצועית שלא גדלתי בחי"ר, והוא ענה שהוא סומך עלי שאתגבר על הפער. ביקשתי שייתן לי לבדוק ולקחתי כמה ימים למחשבה. התייעצתי עם אנשים שאני סומכת על דעתם והגעתי למסקנה שאני יכולה לעשות את התפקיד. נתתי תשובה חיובית, ואני מודה לדדו (המח"ט, דדו בר־כליפא - א"ל) שקיבל אותי".
מה המח"ט שאל בראיון?
“לא הייתה התייחסות לעובדה שאני בחורה, אני גם לא זוכרת שהייתה התייחסות לעובדה שאני מגיעה משריון. הוא שאל דברים יותר כלליים לגבי הפרסונה והתפקוד".
קצינת רפואה לא צריכה להבין מי נגד מי? שריון זה לא חי"ר.
“קרפ"ח הוא קרפ"ח והליבה בגדול זהה. הייתי צריכה להשלים מקצועית, כי מערך חי"ר פועל אחרת וההכשרה היא שונה. בסוף גבעתי היא חטיבת חי"ר חוד, וכל פעם כשיש התחממות בגזרה, או הגברת כוננות, אז החטיבה מופעלת, ומהבחינה הזו יש יותר עומס והעיסוק באופרטיבי הוא אינטנסיבי. בגדול? התפקיד דומה, כי חטיבות נלחמות היום כצק"ח (צוות קרב חטיבתי - א"ל), מערבבים כוחות. שריון זה לא רק שריון, וחי"ר הוא לא רק חיילי רגלים. לנו יש גדוד שריון, ולהם יש גדוד חי"ר והנדסה".
ובכל זאת, לא צריך להבין איך המערך פועל?
“אני צריכה להבין פחות טוב מהמח"ט וכנראה גם פחות מהמג"דים והמ"פים, אבל צריך להבין כי בסוף אתה מתכנן את המענה הרפואי. צריך להבין היכן הכוחות נעים, מה האיומים? למשל איום המנהרות, או איום של ירי תלול מסלול. יש לזה משמעות מבחינת ההיערכות הרפואית. אומרים לי נניח שהולכים לכבוש כפר, אז אני יודעת שהולך להיות צפי של פצועים ומתגברת את כוחות הרפואה, מתכננת את הפינוי".
דיברת על מנהרות.
“יש תו"ל של טיפול. יש כללים שנקראים ‘איגרות טראומה', שהן הערכות מקצועיות. יש טיפול למשל בפצוע בתוך המנהרה, או דרך להוציא אותו ממנה. אתה משתדל לתרגל כמה שיותר תרחישים".
בלי בוסט לאגו
פגשתי את סרן ועקנין בבסיס אימונים אי־שם בצפון. זו תקופת התרגילים של חטיבת גבעתי, והיא מתזזת ממקום למקום, מפקחת על אנשיה. “אני נמצאת פה כי גדוד שקד עושה אימון וחלק ממנו הוא טיפול בפצועים עם איפור, שיהיה כמה שיותר מדמה מציאות", היא עדכנה. “רוצים שהחיילים יידעו איך להגיב ולא יהיו בשוק כשיראו את זה בפעם הראשונה, בלייב".
מה רמת המוכנות של הרפואה בצה"ל?
“לא יודעת להעיד על המצב בכל הצבא, אבל אני יכולה להגיד על יחידות הקצה ששם רמת הרפואה מעולה. רופאים אכפתיים, מסורים ומאוד מקצועיים".
“ברור. עדיין לא נערכתי למבצע צבאי גדול, אבל אני יודעת שכשמפעילים כוננות דבר ראשון אני בודקת היכן האנשים שלי. מתקשרת לכל היחידות, רואה שכולם נמצאים ואין פערי כוח אדם כמו מישהו בקורס, אחר בגימלים. רוצה לדעת אם חסר חובש, פרמדיק, רופא. מבקשת שכולם יעשו בדיקת ציוד לראות שלא חסר. רוצה לראות שכל הכלים כשירים אם זה נגמ"שים, אמבולנסים. המערך מוכן ובמידה ויגידו ‘צאו' נדע שניתן להפעיל את כולם. כמובן שאני מחוברת להערכות מצב כחלק ממטה החטיבה".
מה שנקרא אצבע על ההדק.
"אני זמינה 24/7, תמיד בכוננות, גם אם רשמית אני לא. אני אף פעם לא מכבה את הטלפון ואף פעם הוא לא על מצב שקט. אתה לא יודע מתי יתקשרו, וכשאני מקבלת טלפון מרופא שלי, באמצע הלילה, אני מחסירה פעימה. באמצע הלילה אין סיבה שתתקשר אלי, אלא אם קרה משהו דחוף, וקורה שכשיש תרגיל מתקשרים ‘נכנסנו פה לשפ"צ (שיפוע צד) והחייל פתח את הראש'. אוקיי, תביאו אותו אלי, אני לא יכולה לא להיות זמינה".
קצינת הרפואה הראשונה בחטיבת חי"ר, שנמצאת בשפיץ, זה כבוד?
“זה לא עשה לי איזה בוסט מיוחד לאגו. בעיני פשוט המשכתי לתפקיד הבא שאני מנסה לעשות אותו כמה שיותר טוב. זה לא מה ששינה את הגישה, אבל בהחלט מחמיא להיות הראשונה שנבחרת".
גל כיום בת 28, ובעוד שלוש שנים היא אמורה להשתחרר. נכון לעכשיו היא לא מתכוונת לעלות בסולם הדרגות ולאיים על תפקיד הרמטכ"ל הבא. “רופאים שממשיכים בצה"ל, כקריירה צבאית, הם בדרך כלל מיועדים לתפקידים יותר פיקודיים, ניהוליים ופחות רפואיים מקצועיים", היא מסבירה. “אני מאוד רוצה להיות רופאה מקצועית, אז כרגע הכיוון שלי הוא להשתחרר, לעשות התמחות ולהיות רופאה. יכול להיות שזה ישתנה. למדתי להגיד שאתה אף פעם לא יודע מה יקרה".
ויתרת על הטיול הגדול של אחרי צבא?
“שאלה טובה. יהיה טיול, אבל לא יודעת אם זה יהיה ‘הטיול הגדול'. להיות רופאה זה מה שתמיד רציתי לעשות וידעתי את זה עוד כתלמידה בחטיבת הביניים".