על פניו, הסירוב הסופי של ועדת ההיתרים שליד משרד מבקר המדינה להתיר לבנימין נתניהו לממן את הגנתו המשפטית על ידי תרומות של מיליארדרים וקרובי משפחה (שגם הם מיליארדרים) נתפס כקטנוני. למה נטפלים אליו? האיש עומד לחטוף בין שניים לשלושה כתבי אישום לא פשוטים, שיממן את ההגנה המשפטית בעזרת תרומות, לא נורא.


הסירוב לאפשר לו את זה יכול להיתפס כטעות טקטית: זהו מהלך שמחזק מאוד את אותם המשוכנעים שתופרים לנתניהו תיק, מחפשים אותו, רודפים אותו. הליכוד, מפלגה שאיבדה כבר מזמן את הבושה, דוהרת על הסוס השחור הזה בתגובות כמו "במטרה להקים ממשלת שמאל של לפיד־גנץ לא בוחלים בשום אמצעי, כולל לשלול מראש הממשלה נתניהו את זכותו לממן את הגנתו המשפטית, זכות בסיסית שניתנת לכל חבר כנסת", וכו'.

עכשיו גם ועדת ההיתרים נכללת באותה מאפיה סמולנית בוגדנית שקשרה קשר נגד ראש ממשלה מכהן, לצד מפכ"ל המשטרה (שנתניהו מינה), היועמ"ש (שנתניהו מינה) ומבקר המדינה (שנתניהו מינה) וכל חוקרי ומפקדי להב 433. כל אלה קשרו נגדו במזימה מתוכננת ומתוזמרת מראש, כדי למסור את היהודי לרודפיו. אז יכול להיות שהסירוב הזה הוא טעות טקטית שמתדלקת עוד יותר את תחושת הרדיפה בקרב הנרדף ומרעיו.


בטור הטיעונים הנגדי ניצבת העובדה שיש עדיין חוק במדינה הזו. ויש כללים. ויש היתרים ואישורים ונוהל מסודר. גם האמת היא אופציה, וכשיושבים אנשי מקצוע על בקשה או עתירה, הם צריכים להחליט בהתאם למה שמורים הכללים ועובדות האמת, לא הספינים המופרחים בקצב רצחני מכל עבר. אז הנה כמה עובדות שנוגדות את הקביעה שבפתיח לכתבה הזו:

מנדלבליט. צילום: מרק ישראל סלם


נתניהו הוא איש עשיר. רק אתמול פרסם "פורבס" שהוא ניצב במקום הרביעי בין הפוליטיקאים הישראלים, עם הון המוערך בכ־50 מיליון שקל. בהחלטתה מתייחסת ועדת ההיתרים להצהרות ההון שנתניהו עצמו הגיש והגדירה אותו כ"אדם אמיד". אפשר לקבוע בוודאות שהוא שווה עשרות מיליונים. ריבונו של כל העולמים, למה אדם ששווה עשרות מיליונים לא יכול להשקיע מיליון או שניים (בשקלים) בהגנה משפטית לאחר שהסתבך בפלילים, כמו כל אחד מאיתנו?
התשובה: משפחת נתניהו אינה משפחה רגילה והוא לא "כמו כל אחד מאיתנו". מדובר במשפחה שלא מחזיקה כרטיסי אשראי מאז ומעולם. למה? "כי אנחנו חוששים לאבד אותם" (מתוך עדותה של הגברת נתניהו). אז הנה הצעה: ממנו את ההגנה המשפטית בצ'ק או בהעברה בנקאית.

אלא שהסיפור לא נגמר כאן. הוא רק מתחיל. כי החלטתה של ועדת ההיתרים אתמול מאיימת לפתוח תיבת פנדורה חדשה. נוסח ההחלטה חושף כמה דברים שלא ידענו: עולה ממנו שנתניהו הוא לא רק קרוב משפחתו של נתן מיליקובסקי. השניים היו גם שותפים עסקיים והחזיקו מניות ונתח שליטה נכבד בתאגיד שעסק בפלדה. לא ננקב שמו של התאגיד, אבל כן מסופר שמדובר בנתח מכובד ממנו, וכי מיליקובסקי הלווה לנתניהו כסף כדי לשלם דרישת מס עקב הרווחים מאחזקת המניות הזו.

תזכורת: אותו מיליקובסקי שולט בתאגיד פלדה שהיה ספק של התאגיד הגרמני תיסנקרופ. כן, כן, התאגיד של פרשת הצוללות. אני לא יודע אם מדובר באותו תאגיד. אם כן, זה הופך את נתניהו לנהנה ישיר מפעילות תיסנקרופ. נדרש כאן בירור מעמיק. תגובת משפחת נתניהו לא שופכת אור על הסיפור הזה, אלא להפך - מנסה לעטוף אותו בצל: "הכל פייק ניוז. ראש הממשלה היה בעלים של מניות בחברה של בן דודו כשהיה אזרח פרטי. כשנה לאחר שנבחר לראשות הממשלה הוא מימש את מניותיו בחברה של בן דודו, באישור מלא של הרשויות. מזה כעשור אין לראש הממשלה שום קשר לחברה ולא ידוע לו אם היה לה או לא היה לה קשר לתיסנקרופ".

בתגובה הזו יש אי דיוק בולט: בניגוד למה שנאמר בה, נתניהו לא היה בעל מניות בתאגיד פרטי "בהיותו אזרח פרטי". הוא מכר את המניות רק שנה אחרי שנבחר לראשות הממשלה, ובכל השנים שקדמו לכך הוא היה, בהתאמה, יו"ר האופוזיציה, שר האוצר ושר החוץ. "אזרח פרטי" זה לא. הוא היה איש עסקים, משקיע בתאגיד פלדה, מבלי לדווח על כך לציבור, כנבחר ציבור. די מזעזע, האמת. כל מה שצריך לברר עכשיו זה האם מדובר בתאגיד שקיים קשרי מסחר עם תיסנקרופ.

היו בנוסח החלטה הוועדה גילויים נוספים: נתניהו לא דיווח על 300 אלף הדולרים שקיבל ממיליקובסקי. הוא צריך היה לדווח ליועמ"שית של משרד ראש הממשלה, ולא עשה כן, או לחלופין, ליועץ המשפטי לממשלה. לא עשה כן. הוא הגיש הצהרת הון אחרי שקיבל את הכסף, ולא דיווח בה על הכסף. הוועדה מציינת שהעובדה שלא דיווח היא בעייתית מאוד. נתניהו נזכר לדווח על הכסף שקיבל רק לאחרונה, כשהגיש את הבקשה השנייה לאישור מימון ההגנה המשפטית. עכשיו מחייבים אותו להחזיר את הכסף. 

מתברר שמנדבן אחר שמעוניין לתרום לו, המיליארדר ספנסר פרטריג', קיבל נתניהו חליפות יקרות. הוועדה קובעת שיצטרך להחזיר את החליפות הללו, ואם הן כבר משומשות, אז את ערכן. 

גילוי נוסף: זו אינה הפעם הראשונה שנתניהו מבקש מימון חיצוני באמצעות מתנות להוצאות שהוציא. מתברר שבקשה דומה הגיש ב־2003, בהיותו שר אוצר. הוא ביקש לממן באמצעות מתנות מחמישה בני אדם (בהם מיליקובסקי) חובות שצבר מפעילות פוליטית בתקופה שבה לא היה חבר כנסת. גם אז הבקשה סורבה. אז, בניגוד להיום, עוד לא ייחסו את הסירוב ל"רדיפה".

תיבת הפנדורה שנפתחה הפעם יכולה להמיט על נתניהו אסון אסטרטגי של ממש. תארו לעצמכם שלא רק את שווי שתי החליפות שקיבל מספנסר פרטריג' יידרש נתניהו להחזיר, אלא את שוויין של כל המתנות האחרות שקיבל במרוצת השנים, ולא רק מארנון מילצ'ן. האם משפחת נתניהו יכולה לשרוד אירוע כזה? בסוף, אנחנו נוגעים כאן בליבת הכור שמתוכו צמחו תיקי נתניהו: העובדה המצערת שהמשפחה הזו מתקשה להכניס יד לכיס, אף שמדובר בכיס מלא.