בראיון שערכתי לפני עשרה ימים עם המפקחת על הבנקים חדוה בר היא יצרה את הרושם כי היא אינה מתרגשת ממגבלות חוק שכר הבכירים בבנקים. היא חיה בשלום עם העובדה שמספר לא מעט של בעלי תפקיד בכירים עזבו את הבנק. אז זהו. שדווקא כן צריכה להיות לה סיבה טובה להתרגשות. כעת ניתן רק לקוות שבעקבות פרישתו של אריק פינטו מניהול בנק הפועלים בר תאתחל את מחשבותיה, ותבין שלפחות בדרגים הניהוליים יש כאן בעיה.
פינטו פרש ממספר סיבות, כאשר מגבלות שכר הבכירים היא ללא ספק אחת הדומיננטיות שבהן. החוק יוצר פער בלתי נסבל בין רמת הסיכון הכרוכה בג'וב לרמת התגמול. למרבה האבסורד, פינטו שמנהל את המוסד הפיננסי הגדול במדינה, מקבל 2.5 מיליון שקל לשנה.
אבסולוטית זה לא מעט כסף, אבל ביחס לסביבה העסקית שבה הוא עובד זה מעט מאוד. אתמול חשפתי ב"מעריב" כי אייל לפידות, שעומד לעבור לניהול שיכון ובינוי, יקבל למעט ממשכורתו, הטבות שכר (באמצעות אופציות פאנטום למניות) בסכום הנאמד ב־30 מיליון שקל לשנה - אז איפה כאן הפרופורציות?
מדוע קאר שולץ, מנכ"ל קונצרן התרופות טבע, קיבל מענק חתימה של 20 מיליון דולר, בעוד פינטו מנוע לקבל בונוס באותו הסכום, אבל בשקלים. איפה פה ההיגיון? פינטו אינו לבד. גם מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק־עמינח כבר אורזת את מזוודותיה וברגע שתקבל תפקיד הראוי למעמדה היא תעזוב.
בנק ישראל עצמו חייב להעביר חקיקה המתקנת את האבסורדים שגרם החוק. יש לקוות שבממשלת הליכוד המחודשת עם שר אוצר מוחלש ופופוליסטי פחות ההצעה תאושר.
אבל בשביל זה צריך את המפקחת. על פי הרושם שקיבלתי היא לא נלהבת להתמודד עם האתגר. ביום שוועדת החקירה הפרלמנטרית תפרסם את דוח האשראי לטייקונים (וזה יקרה היום) אין לה האומץ הציבורי הנדרש.