בשבוע שעבר עולם הספורט הישראלי סער מ"פרשת הקזינו". כינוי מפוצץ למקרה שבו ארבעה שחקני נבחרת ישראל בכדורגל יצאו בלילה מהמלון, אחרי התבוסה לנבחרת פולין, ועל פי הטענות פקדו קזינו מקומי. הסיפור הסתיים בנזיפה, קנס כספי וחיוב של השחקנים לעבודות בקהילה. חקירת הנבחרת לא מצאה תשובה לשאלה אם אכן היו בקזינו, או רק ישבו בלובי של מלון אחר, כפי שטענו השחקנים. אבל עובדה אחת ברורה. הם עזבו את מגורי הנבחרת בלילה בניגוד מפורש להוראות. ולכן נענשו, גם אם קלות.
זה יכול היה להיות סוף הסיפור, אלמלא ארבעת השחקנים היו ערבים. מה שגרר, מצד אחד, טוקבקים גזעניים על חוסר נאמנותם לנבחרת (הולכים לבלות אחרי תבוסה כי לא אכפת להם וגו'). ומהעבר השני, גם ציטוטים של "מקורבים" לשחקנים המאשימים את התקשורת ואת הנבחרת בניפוח הפרשה, רק משום שמדובר בערבים. ציטוטים מרגיזים בהחלט, כי באמת אין פה שום קשר למוצאם של השחקנים. הם קיבלו הוראה מפורשת, צפצפו עליה ונתפסו. זה הכל. למה שוב להגיב באופן אוטומטי, מתוך רגשות הקיפוח הקבועים של המגזר, במקום פשוט לומר - טעינו?
התשובה לשאלה הזו הגיעה מהר מאוד. ואפילו מהאזור שבו גדלו מרבית השחקנים הערבים בנבחרת. בתחילת השבוע למדנו שבעיר עפולה התקיימה הפגנה נגד מכירת דירה בעיר לערבים, בהשתתפות לא אחר מראש העיר, אבי אלקבץ, סגנו שלמה מליחי, חברים ממועצת העיר ואפילו דגל של ארגון להבה שהונף בגאון לצד דגלי ישראל. אחד מחברי מועצת העיר, איתי כהן, שהשתתף בהפגנה, הסביר ש"אין לנו בעיה לשתף פעולה בעסקים ובמסחר, אבל לא לעיר מעורבת". מספר ימים אחר כך הלכו תושבי נצרת עילית הסמוכה לקלפי כדי להצביע על שמה החדש של העיר. הם נדרשו לבחור בין שלוש אופציות. כולן רחוקות ככל האפשר מהשם הערבי כל כך, נצרת.
עכשיו תחברו את ההתרחשויות האלה לפוליטיקה הישראלית הארצית. רוצה לומר, חוק הלאום הטרי, שאינו כולל עיקרון של שוויון לכל אזרחי המדינה והיה למעשה אצבע לתוך העין של האזרחים הערבים; והתבטאויותיו של ראש הממשלה שלנו ביחס למגזר הערבי. החל מ"נעים בכמויות אדירות לקלפי" וכלה ב"גנץ יקים קואליציה עם הערבים", כאות לדבר איום ונורא שימיט אסון. והגרוע ביותר, מבחינת הערבים, הוא שהאמירות האלה של נתניהו העלו את שיעורי התמיכה בו במגזר היהודי. עבורם, מדובר בסימן ברור לשנאה כלפיהם. על הרקע הזה, השליפה הקבועה של קלף "דופקים אותנו כי אנחנו ערבים" היא לא בכיינות, אלא תגובה הגיונית לגמרי.
יותר מזה. בינינו ובין ערביי ישראל, 20% מהאוכלוסייה כאן למי ששכח, פעורה תהום עמוקה של בורות וחוסר הבנה. מעבר לעובדה המקוממת שכמעט אף אחד לא לומד כאן ערבית, מה שמתרחש בתוך המגזר לא מעניין כמעט אף ישראלי. מדי פעם שומעים על עוד פשע אלים בתוך כפר בגליל או על ילד שנדרס בטעות. לא הרבה יותר.
בשבוע שעבר חוויתי את הבורות הזו על בשרי. במסגרת סרט תיעודי שמצטלם עכשיו, ליוויתי חלק מאירועי החתונה של מואנס דאבור - השחקן הישראלי המצליח ביותר כרגע בעולם. מדובר בשישה אירועים, שהתפרסו על פני עשרה ימים. כשהגענו לאירוע המרכזי, שחל ביום שישי בגן אירועים גדול בכפר כנא, הופתענו לגלות הפרדה מוחלטת בין גברים ונשים. החתן ואחיו עמדו באזור קבלת הפנים, שאותו פקדו רק גברים, בעוד שהנשים ישבו מעבר לגדר אבן. ההפרדה נמשכה לכל אורך הערב, כולל בזמן האוכל והריקודים. לאורך יממה שלמה סיפרתי לכל מי שנתקלתי בו על השוביניזם הבוטה ועל ההשפלה שחוות הנשים במגזר. אבל למחרת, כשנסענו לאירוע המסכם שהתקיים באולם בנצרת עילית, נתקלנו בעולם הפוך. אירוע מעורב, נשים בבגדים צמודים וחשופים רוקדות עם הגברים. והכי משונה, שמדובר באותם אנשים בדיוק. אלה פשוט אירועים שיש להם פונקציות שונות, בהגדרה. במילים אחרות, אנחנו לא יודעים עליהם כמעט דבר. ובעיקר, לא מעוניינים לדעת. פלא שהערבים מרגישים כל הזמן שדופקים אותם?
על הסכין
1. ובאותו הקשר. בממשלת ישראל יושב אחד, יעקב ליצמן, שעל פי תחקיר "המקור" סייע במשך שנים לחשודים חרדים בפדופיליה. האם שמעתם אי־פעם את השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, מתבטא נגדו? כמובן שלא. אבל רגע אחרי שנודע כי פלסטיני נאשם באונס ילדה חרדית, הוא ממהר לתקשורת ודורש התערבות של השב"כ. אין קץ לציניות.
"מר מרצדס" (סלקום טי־וי) הוא עיבוד טלוויזיוני לספר של סטיבן קינג, שנעשה בידי היוצר הוותיק והמעוטר דיוויד אי.קלי. הסיפור עצמו כמעט בנאלי. מאבק כוחות בין רוצח מטורף ובלש זקן ומרוט, שכולו פגמים. אבל המרכיבים של הסדרה - מהכתיבה, דרך המשחק והבימוי ועד העריכה - הם כולם ברמת המיומנות הגבוהה ביותר שיש. מומלץ.
עידו מימון הוא אחד המפיקים המוזיקליים הכי מוכשרים בארץ, בעיקר באזורי המוזיקה השחורה. עכשיו יצא הסינגל שלו "לתפוס אותה", שבו מתארחת עוד אושיית גרוב, גיא מזיג, וזה פאנקי, מהוקצע, מגניב, פריך וחו"לי לגמרי. בקרוב ייצא האלבום השני של מימון, "זיכרונות מהעתיד", וממש הגיע הזמן שתכירו אותו.