"הפלסטינים אף פעם לא מחמיצים הזדמנות... להחמיץ הזדמנות", או בנוסח יותר עממי: "לירות לעצמם ברגליים", פסק בזמנו אבא אבן ז"ל, ופרשנים בארץ ובעולם לא נלאו מלחזור על כך בכל הזדמנות. גם הפעם התבטאו אחדים מהם כך בעקבות דחייתם של הפלסטינים את החלק הכלכלי בתוכנית המאה של הנשיא טראמפ וסירובם להשתתף בפסטיבל בבחריין.
הם טועים, כלומר הפרשנים וגם אבן המנוח, שהרי זו בדיוק כוונתם האמיתית של המנהיגים הפלסטינים, מהמופתי הירושלמי מוחמד אמין אל־חוסייני ועד מחמוד עבאס: לסכל מראש כל יוזמה ישראלית או בינלאומית שעלולה להעלות אותם על דרך ההשלמה האידיאולוגית עם קיומה של מדינת ישראל, ותתפרש כאישור סופי והיסטורי לזכותו של העם היהודי למדינה בחלק כלשהו של ארץ ישראל. לאבו מאזן יותר חשוב להיכנס להיסטוריה הפלסטינית כמי שעמד איתן נגד האפשרות הזאת מאשר לנקוט צעדים פרגמטיים שיקלו את מצוקת בני עמו, ואפילו אם צעדים אלה היו עשויים לקרב פתרון מדיני ברוח ההצעות להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. הוא נגד טרור, וכנראה בכנות, אך האידיאולוגיה הבסיסית שלו איננה שונה בתכלית מזו של ארגוני טרור.
בין היתר, אמרתי לבן השיח הפלסטיני שלנו: "גם אצלנו היו כאלה שסברו שהשלב הראשון במאמץ להקמת המדינה היהודית צריך להיות צ'רטר, כלומר הכרזה מדינית בינלאומית, בעוד שאחרים גרסו שאם נתרכז ביצירת עובדות קיימות בכל תחומי החיים - הציבוריים, הכלכלה, המנהל וכו' - הרי שיונחו היסודות הקונקרטיים למדינה העתידה לקום, וכך היה. ואילו אתם, הפלסטינים, מתעקשים להסכמה מראש על נוסחאות מדיניות, ברובן בלתי מציאותיות, ובפועל נסוגים לאחור". יש לי רושם שבסתר לבו עבד אל־שאפי, ששנא את יאסר ערפאת, הסכים, אבל אם היה איזשהו סיכוי לשינוי בעמדות הפלסטיניות הרי שהסכמי אוסלו והחזרת אש"ף ויאסר ערפאת לשטחים סתמו את הגולל על כך.