געגועים לעמוס קינן: תסתיים כפי שתסתיים המהומה הפוליטית, ברור שהשמאל הציוני נמצא בדעיכה, אך דורשי טובתו מוכיחים שלא שכחו דבר, ולא למדו דבר, כאמרתו של נפוליאון בונפרטה על גורל שושלת הבורבונים. במקום לעודד את מפלגת העבודה לחזור לקו הבן־גוריוני הקלאסי של מפלגה ציונית סוציאליסטית דוגמת מפא"י ההיסטורית, חסידיה ממליצים למפלגה להתאבד בכך שתאמץ את הקו הפוליטי של מרצ בזכות מדינה דו־לאומית יהודית־ערבית שסופה להפוך למדינה ערבית בלבד. לאידיאולוגיה זאת נשקפת גם סכנה של מלחמת אזרחים כי היהודים לעולם לא יוותרו על עצמאותם. זהו חזון תעתועים ללא סימוכין בהיגיון ובניסיון ההיסטורי.

אנשי מרצ קוראים לתוכניתם "מדינת כל אזרחיה" כדי להסוות את מגמתם הפרו־ערבית, כשכוונתם היא למדינת כל לאומיה. ברור שיהודי ציוני לא יוכל לתמוך בכך, ולכן לרשימה היהודית־ערבית שהם מייחלים לה לא תהיה תוחלת חיים. דורו של דוד בן־גוריון ידע טוב מאוד שאין מקום ליצור כלאיים כזה, ולכן בגלל רצון תנועת "השומר הצעיר" ומפ"ם במדינה דו־לאומית בתקופת המנדט – בן־גוריון העדיף שותפות עם הדתיים כפי שמעדיף היום גם בנימין נתניהו, ומאותן סיבות פוליטיות.
 

ולא שלא היו מפלגות משותפות ליהודים ולערבים מאז קום המדינה, אך הן הסתמכו על נאמנות הערבים שנותרו בארץ אחרי שמנהיגיהם ניסו להרוס את המדינה במלחמת השחרור. היו אלה התושבים שהכירו בכוח הציונות והסכימו לאינטגרציה במדינת היהודים. הם הקימו מפלגות ערביות שהיו מסונפות למפא"י והצביעו איתה בכנסת. הם לא היוו אופוזיציה לציונות, הם היו בקואליציה עם היהודים. הן התקיימו עד שנות ה־70  והושתקו על ידי הזרם הלאומני הערבי החדש, תוצרת אש"ף, שהוקם בסוף שנות ה־60 לפי מסורת המופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני, שותפם של הנאצים.

יאסר ערפאת ואבו מאזן הם יורשיו – אלה הם אויבי המדינה היהודית, ובשום פנים לא שותפיה. הם חיסלו במעשיהם ובתעמולתם את הסיכוי לאינטגרציה של ערביי ארץ ישראל במדינה היהודית. שגיאתם ההיסטורית של פרס ורבין הייתה הכנסתם בהסכמי אוסלו של האויבים לשטחי ארצנו. בכך סופק לאויב ברמאללה בסיס פעולה, ניהול ותעמולה. 
 

ניתן ללמוד מההיסטוריה שהערבים מצביעים עם היהודים רק כשהיהודים חזקים. ברגע שמסתמנת חולשה בחזונם הציוני, הם הופכים ברובם לאויביה. עמוס קינן, העיתונאי הציני העצוב, ראה זאת כבר בשנת 1950, כשחיבר פיליטון בטורו "עוזי ושות'" ("הארץ", 7.11.1950) הנקרא "אסיפת בחירות". זאת הייתה פרודיה שלפיה יו"ר האסיפה הערבי קובע סדר יום לפי האידיאולוגיה הציונית ודורש קיבוץ גלויות ומערכת קליטת עולים.

ובסיום: "האסיפה ננעלת בשירת התקווה. הנוכחים התפזרו בשקט לעשן נרגילה". היום הבעיה היא הפוכה: יהודים בשמאל משתפים פעולה עם מפלגות ערביות לאומניות קיצוניות, ולכן אין עתיד לרשימה יהודית ערבית משותפת נוספת לאלה הקיימות. העתיד של מפלגת העבודה הוא רק בציונות. חבל שעמוס קינן איננו איתנו כדי לכתוב פרודיה הפוכה על השמאל הפוסט־ציוני המשתף פעולה עם מפלגות הערבים לביטול המדינה היהודית.