המצער הוא שאפילו כשקורה לנו משהו טוב, אנחנו כבר לא ממש יודעים איך להתנהל איתו. הרי הצהרת פומפאו היא אירוע חיובי עבור ישראל, אבל התגובות שלנו חצויות ומוטות. כשהרטוריקה הפוליטית בנויה על ליבוי שנאה מתוך אמונה שרק כך אפשר להשיג את השלטון, מפסידים פעמיים. גם מפוררים את הדבק שמאחד אותנו כעם ומהווה את הסיבה לחיות כאן, וגם מאבדים את השלטון.
 
רבים עוסקים בניתוח המשפטי של הצהרת פומפאו לגבי חוקיות ההתנחלויות, אבל הבשורה האמיתית שלה היא תודעתית. חשיבותה מצויה בעיקר בכך שהיא מנערת את הסיטואציה העבשה ומראה שיש גם אפשרות אחרת, וזה משרת גם את מי שמאמין בפתרון שתי המדינות. התרגלנו למציאות שבה ישראל חוטפת סטירות מהקהילה הבינלאומית, כולל ההחלטה שנפלה השבוע באיחוד האירופי לסמן מוצרי התנחלויות. אבל השנים עברו, והטקטיקה הזו התגלתה ככישלון. הליטוף המתמיד שקיבלו מנהיגי הפלסטינים הפך מובן מאליו, גרם להם להרגיש שככל שעובר הזמן הם יכולים לדרוש יותר, ובסופו של דבר תקע אותנו במקום. זו גישה שבמבחן התוצאה לא הובילה להסכם, לא קירבה את סיום הסכסוך ובטח שלא את השלום.
 
אז כן - פומפאו נתן לכולנו מתנה, וראוי שנאמר תודה, אבל שנתנהל בחוכמה ולא מתוך פוליטיקה קטנה. לא רק שהמתנה באה במקביל לסטירה נוספת מהאיחוד האירופי, אלא גם לצד העובדה שאמריקה חצויה. יהודי ארצות הברית לא בהכרח מצדדים בהצהרה, וישראל שהייתה פעם בקונצנזוס הדו־מפלגתי הפכה שנויה במחלוקת. לקראת בחירות 2020, הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה להפוך לכלי ניגוח פוליטי.
 

אבל במציאות שבה הפוליטיקה הקטנה קודמת לכל, יש מי שרץ לקדם סיפוח חצי אפוי במליאה כבר בשבוע הבא. נבחרינו שכחו שיש הבדל גדול בין גזירת קופון וקריצה לבייס לבין עבודה רצינית לטובת המדינה. הרי גם אם ההצהרה לא תתהפך על פיה ברגע שיקום בארצות הברית ממשל חדש, וגם אם היא לא תיצור תגובת אנטי קשה באיחוד האירופי ובאו״ם, המציאות יותר מורכבת מסרטון תעמולה. כלומר - גם סיפוח חלקי הוא מהלך שצריך לעשותו מתוך ממשלה עם מנדט רחב שעומדת על קרקע יציבה. הוא דורש תמיכה, הסברה, משרד חוץ מתפקד, טיפול בהשלכות. לכל סיפוח יש משמעויות רבות, כשאחת הברורות מאליהן היא שלא מדובר רק באדמה, אלא גם באנשים שמתגוררים עליה.
 
אם היינו צריכים ללמוד משהו בשנים האחרונות, זה שהגענו לגבול יכולתנו לבצע מדיניות חכמה במסגרת ממשלות קטנות וסחיטות. הן גורמות להתנהלות קצרת רואי ואינן מייצגות נאמנה את המיינסטרים בעם. הרטוריקה הקוטבית והשטחית שהביאה לסדרת ממשלות כאלה פגעה ביכולתנו להתנהל כיחידה אחת. הגישה הזו מוצתה. לראיה - התעמולה כבר לא מביאה תמיכה של רוב, וזאת בדיוק הסיבה שבגללה כבר שנה שאין לנו ממשלה.
 
הרי בין כחול לבן לליכוד אין חילוקי דעות מהותיים גם בנוגע להצהרת פומפאו, אבל כדי ליישם מדיניות משמעותית דרושה ממשלה. מרוב שאנחנו עסוקים בדברים גורליים כמו נבצרות, כנסי חירום וה״איום הקיומי״ בממשלת מיעוט, כמעט שלא נשאר מקום לדבר על הסכמות רחבות. כאלה שמאפשרות התנהלות חכמה ארוכת טווח, אנשים טובים שיושבים במגוון תפקידי מפתח, ומסוגלים להפעיל שיקול דעת ענייני ובחינה של מחירים והשלכות.
 
עצוב שגם אירוע חיובי מתקבל אצלנו בחוסר אמון ובמחלוקת. עד כמה הרטוריקה שלנו התרחקה ממה שטוב ליהודים? אפרופו אויבים בטהרן ובעזה שחוגגים אחרי פיגועים - אין ספק שבחלומות הכי ורודים שלהם, אויבינו לא היו מצליחים לאחל לנו התדרדרות כזו ביחסים הפנימיים בינינו, או עם יהודי ארצות הברית והמועמדים הדמוקרטים.