היה קשה להחמיץ השבוע את חילופי החיוכים בין ישראל לאיחוד האמירויות. הפעם, לשם שינוי, לא אנחנו התחלנו. שר החוץ של האמירויות, עבדאללה בן זאיד אל־נהיאן, העלה לחשבונו ברשת טוויטר כתבה משבועון חדשות בריטי. לכאורה שגרה, אלא שהכתבה עסקה ביחסים המתהדקים בין ישראל לנסיכויות המפרץ. היא נשאה את הכותרת "ברית ערבית־ישראלית מתגבשת במזרח התיכון". השר הנכבד לא הוסיף מילה, וברור מן הציוץ כי ניסה להגיד דבר מה מבלי לבטאו מפורשות.
הייתה זו דרכו האלגנטית של עבדאללה בן זאיד, אחיו הצעיר של מוחמד בן זאיד אל־נהיאן, האיש החזק באמירות, לנופף אלינו לשלום. אף שבסך הכל לחץ על כפתור, ציוץ מסוגו של זה נשקל היטב לפני שיגורו, וכן גם העיתוי. מנהיגים ערבים אינם ממהרים לתת אתנן פומבי לישראלים, וכגודל האלגנטיות של המחווה, כך חריגותה. היא גרפה, למי שמתעניין, 4,600 לייקים.
ההתבטאות לא הפתיעה איש בירושלים, ואף שימשה את נתניהו למחרת כהרמה להנחתה: "האמירה הזו היא תוצאה של הבשלה במגעים ומאמצים רבים, שברגע זה, ואני מדגיש, ברגע זה, השתיקה יפה להם". שר החוץ, ישראל כץ, הודה בחום לעמיתו מאבו דאבי, וקרא לקדם את היחסים הכלכליים בין ישראל למדינות המפרץ.
ראש הממשלה מספר על "הבשלה" ומבטיח כי השתיקה זמנית בהחלט. לא צריך לגייס מפענחי צפנים כדי להבין מה נכתב בין השורות. הסימנים מראים כי שתי המדינות במגעים להוציא לאור את יחסיהן החשאיים. אין להתפלא אם ממשלת ישראל תכריז בקרוב על פתיחתה של נציגות דיפלומטית באבו דאבי, בירת איחוד האמירויות ומעוז שבט אל־נהיאן. נפח המגעים בין ישראל לאיחוד האמירויות זה מכבר מצדיק זאת. יש קשרי מסחר, קשרים דיפלומטיים וביקורים של משלחות אקדמאים וספורטאים. בשנה הבאה תתקיים שם תערוכת אקספו 2020, ולמשרד החוץ הישראלי יהיה בה ביתן רשמי. אין ספק כי רגעים קטנים של היסטוריה מתחוללים בימים אלה מאחורי הקלעים, ולכל העוסקים במלאכה מגיע מלוא ההערכה. אפשר לראות כאן ברית מרובעת. לאיחוד האמירויות, כמו לישראל, יחסים הדוקים עם וושינגטון, וגם עם קהיר. ארבע מדינות המאוחדות באיבתן לאיראן ולארגוני הג'יהאד.
אין מדובר בסיפור אהבה חוצה מדבריות בין אבו דאבי לירושלים. נכון יותר לראות בה התקשרות עסקית, המאפשרת לשני הצדדים לכרות רווחים תועלתיים. ישראל מרוויחה כרטיס כניסה לשוק כלכלי תוסס ונוכחות גלויה באזור המפרץ העשיר ושוקק החיים. מנהיגי מדינת האמירויות זוכים בברית עם מעצמה אזורית. כלל ידוע מסתתר ביחסים כאלה, כשהם הולכים ומתרקמים. לעולם יהיה הביטוי הגלוי שלהם רק אפס קצהו של העולם שמתחת לפני השטח.
היה משעשע לראות כיצד שליחיה הרשמיים מעבר לים של משפחת אל־נהיאן מפריחים איחולים לחג האורים, כפלוגת חיילים ממושמעת. שגרירויות איחוד האמירויות בלונדון, בפריז ובוושינגטון, והקונסוליה שלהם בניו יורק, העלו בזו אחר זו תמונה של חנוכייה, ובירכו את היהודים לרגל חגם.
בשנה הבאה, אם נזכה להדליק נרות חנוכה באבו דאבי, כבר נדע את התשובה לשאלה שנותרה בינתיים ללא מענה. מתי כל זה יקרה - האם לפני הבחירות או אחריהן?
דין נוסח סעודיה
ומכאן לבדיחה השבועית. בית משפט בסעודיה גזר עונש מוות על חמישה נאשמים ברצח העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י. משפטם נוהל בדלתיים סגורות, שמות הנדונים למוות לא פורסמו, וגם לא עיסוקם ולא טענות ההגנה שהציגו. לעומת זאת, שתי דמויות מרכזיות, מקורבו של יורש העצר הסעודי והקונסול הסעודי באיסטנבול, נוכו מכל אשמה. השניים הוזכרו בפרסומים רבים על אודות הרצח כאישים מרכזיים בתכנונו.
זה היה חיסול מזוויע במיוחד. חשוקג'י ביקש להינשא בפעם השנייה, ולכן נדרש להנפיק מסמכים רשמיים שיעידו על מעמדו האישי. מאחר שהתגורר מחוץ לגבולות הממלכה, בחר להסדיר את העניין בקונסוליה הסעודית באיסטנבול. ב־2 באוקטובר 2018 הוא הגיע לקונסוליה כמסוכם, ומאז לא נראה יותר בחיים. המודיעין הטורקי קבע כי צוות חיסול, שמנה אנשים מיחידת האבטחה המקיפה את יורש העצר, חיכה לו בקונסוליה, רצח אותו וביתר את גופתו. בידי הטורקים מצויות הקלטות סתר מזוויעות מחקירתו האלימה בטרם הוצא להורג. בהקלטות נשמע חשוקג'י מזהיר את חוקריו לבל יחנקו אותו. מאוחר יותר נשמע רעש החשוד כמסור שביתר את גופתו. הטורקים פרסמו את שמות המעורבים.
הסימנים מעידים כי הרצח בוצע בהוראת מוחמד בן סלמאן, יורש העצר של סעודיה. חשוקג'י היה עיתונאי מוכר ובעל השפעה, ומבקר חד של ארמון המלוכה. לפני כשנה גילה "הוושינגטון פוסט" כי ראש ממשלת ישראל נחלץ להגן על בן סלמאן באוזני טראמפ, אחרי שהתגלה הרצח המזעזע. טראמפ הטיל את האחריות על בן סלמאן וטען כי הפרשה כולה הייתה "כישלון מהרגע הראשון".
רצח חשוקג'י ייכנס להיסטוריה לא רק בזכות הקורבן, אלא בעיקר בגלל תלייניו. חובבנות כזו לא נראתה זמן רב בשכונתנו המדממת. חוליית הרצח התנהלה באיסטנבול ללא אמצעי זהירות, בחרה לרצוח את חשוקג'י במקום להרדימו ולחטפו, ביתרה את גופתו באופן שהותיר סימנים, ולא ידעה שכל אותה עת הקליט שעונו את המתרחש והפלילה באוזני הטורקים.
דברי ימיהם של המשטרים הערביים ידעו מעשי רצח מסוג זה. גמאל עבד אל־נאצר, סדאם חוסיין, חאפז אסד, מועמר קדאפי, חסן השני וחוסני מובארק (יסלחו לי מעריציו של מישהו אם שכחתי את שמו) רכשו מומחיות בהעברת מתנגדים לעולם הבא. אך לרוב הם עשו זאת בלי להותיר סימנים.
אז מיהם אותם חמישה מסכנים שנשלחו אל חבל התלייה? בהנחה שאכן יש כאלה, והם חמישה, אפשר שמדובר בעבריינים שממילא חיכה להם גזר דין מוות, או כאלה שהוגדרו בידי המשטר "טרוריסטים". בהם מתנגדי משטר שיעים, או פעילים של ארגון ג'יהאד. רוצחיו האמיתיים של חשוקג'י יישארו חופשיים.
כיסא אליהו
ביום שישי שעבר פקד שר העתיקות של מצרים, ח'אלד אל־ענאני, את בית הכנסת אליהו הנביא באלכסנדריה. בעוד כמה שבועות ייפתח האתר רשמית, והשר הנכבד בא להתרשם מעבודות השיפוץ. בית הכנסת שוכן ברחוב נבי דניאל 69, בולט לעין כל, ועוד לפני ששופץ, היה אחד המרהיבים והיפים ברחבי העולם. בשיאה מנתה יהדות אלכסנדריה 40 אלף נפש, ולצד בית הכנסת ניצב עד היום בית ספר יהודי.
אין ולו מניין יהודים אחד באלכסנדריה, וספק אם נותר בקהיר. לכן יש לתמוה עבור מי בדיוק הוכשר המקום ומדוע נגאל מיתמותו. ובכן, אנחנו הישראלים בסוף הרשימה. כוונתם של המצרים שהמקום ישמש אטרקציה תיירותית בעיקר למבקרים מרחבי העולם. כזהו בית הכנסת אבן עזרא בקהיר, שבו התגלה אוצר "הגניזה". גם הוא מקדש מעט מרהיב בייחודו, אבל רוב מבקריו אינם יהודים כלל. אין זה מקרה שביקור השר בבית הכנסת שוחרר לעיתונות. כך פועלת מכונת שיווק.
שיפוצו של בית הכנסת הוא חלק ממפעל נרחב לשיקום אתרים יהודיים במצרים. הוא מבוצע מכספי ממשלת מצרים ובמימון תורמים. במפעל שותף גם ההיסטוריון פרופ' יורם מיטל מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. קהילת יהודי מצרים הולכת אל סופה הטבעי, אבל הודות למפעל הזה, קמה לה אנדרטה. בעתיד הקרוב תתרוקן מצרים מיהודיה. באותו זמן ממש יקומו בתי הכנסת שלה לתחייה.
המאמץ המצרי להפוך את המורשת היהודית, בפעם הראשונה, לאטרקציה עבור מבקרים מכל העולם, לא נולד מתוך צורך כלכלי בלבד. בשנים האחרונות התחזק במצרים ומחוצה לה הגעגוע לחיים עם היהודים, כפי שהיו פעם. אפשר לראות את המגמה הזו במיוחד בעיראק, במרוקו ובמצרים. תסריטאים זריזים כותבים סדרות טלוויזיה במרכזן דמותו החיובית של היהודי, סופרים מפרסמים רומנים ברוח זו, ופשוטי העם מעלים זיכרונות יפים מילדותם לצד היהודים של השכונה. חבל שהתחושות הללו לא היו שם בזמן אמת, כאשר יהודים נרדפו וברחו כל עוד נפשם בם מן המולדת שבגדה. ולמרות זאת, אף שיש באופנה הזו הבעת רגש כנה, והיא מחממת את הלב, זהו בעיקר שיח פנימי בין הערבים לבין עצמם. המשבר הלאומי מציף בליבותיהם רגשות של נוסטלגיה לעבר משותף, יפה אבל מדומיין, הטמון בזכרונותיהם. יותר מהבעת חיבה ליהודי, יש בכך תשוקה מצידם לחיים נורמליים.