טרי סנפורד נולד בסוף מלחמת העולם הראשונה, ומת לקראת סוף המאה ה־20. הוא היה נשיא אוניברסיטה, סוכן FBI, סנאטור, מועמד לנשיאות, מושל, עורך דין, קצין צבא. בסוף שנת 1944 השתתף בקרב על הארדנים, ועוטר בכוכב הברונזה ובלב הסגול על פציעה ועל גבורה. ב־1949 נבחר לראשונה לתפקיד זוטר בסניף המפלגה הדמוקרטית במדינתו, קרוליינה הצפונית. קצת יותר משני עשורים לאחר מכן ניסה, פעמיים, להיות מועמד המפלגה לנשיאות. בבחירות המקדימות של 1972 הגיע למקום החמישי. ג׳ורג׳ מקגוורן היה המועמד, והפסיד לריצ׳רד ניקסון. בבחירות המקדימות של 1976 היה הראשון שפרש מהמרוץ לאחר שהתגלו רשרושים בלבו. ג׳ימי קרטר היה המועמד וניצח את ג׳רלד פורד.
חמש שנים לאחר מכן הוציא סנפורד ספר פרי עטו: ״סכנת הדמוקרטיה: תהליך המינוי של נשיאים״. את התהליך הזה, שהחל השבוע במדינת איווה, כינה סנפורד ״כאוטי ומבלבל״. גם מקגוורן וגם קרטר נבחרו בזכותו של התהליך הזה, שסנפורד מכנה ״יותר מדי דמוקרטיה״.
המועמד לנשיאות ברני סנדרס ניפק תוצאה טובה באיווה באופן יחסי לנוכח תהליך שהיה אכן ״כאוטי ומבלבל״, ומוביל בסקרי דעת הקהל בניו המפשייר. סוכנויות ההימורים מציבות אותו כבעל הסיכויים הגבוהים ביותר להיות המועמד הדמוקרטי שיתייצב נגד דונלד טראמפ בבחירות 2020. אפשר להניח שסנפורד היה רואה בסנדרס עוד הוכחה לתהליך שיצא משליטה, כמו ביריבו טראמפ, משמע: הבחירות הבאות עלולות להיות רגע השיא של ״יותר מדי דמוקרטיה״.
אלא שממילא, גם ללא סנפורד בסביבה, יש מי שיישא את הדגל שעליו כתוב: "קצת הגזמנו". לפני כחודש הופיע במגזין “אטלנטיק" מאמר ארוך תחת הכותרת: ״יותר מדי דמוקרטיה זה רע לדמוקרטיה״. שני כותביו, ממכון ברוקינגס ואוניברסיטת אמהרסט, חזרו על כמה מטענותיו הנושנות של סנפורד. כמעט 40 שנה חלפו, והשיטה עדיין מקולקלת. ״לא דונלד טראמפ ולא ברני סנדרס שינו את המערכת״, כתבו השניים. ״שניהם ראו וניצלו את שבריריותן של הבחירות המקדימות״. האופן שבו עוצבו הבחירות הללו, קבעו הכותבים, מעודד השתלטות של גורמי קצה על המפלגות. הן אפשרו למקגוורן הרדיקלי להביס את הממסד המפלגתי הדמוקרטי ב־1972. הן אפשרו לדונלד טראמפ המשונה להביס את הממסד המפלגתי הרפובליקני ב־2016.
הראשון שזיהה במלואו את הפוטנציאל הטמון בשיטת הבחירות החדשה היה ג׳ימי קרטר. מדוע נדרשה בכלל שיטה חדשה? בשנת 1968 הייתה לדמוקרטים חוויה קשה. ועידת מפלגה סוערת בשיקגו, שכללה התפרעויות, אלימות, הפגנות, מעצרים. בעקבותיה מינו ועדה שתמליץ כיצד לשנות את הליך מינוי המועמדים. הוועדה הסיקה שהמון המצביעים קץ בשלטונם של ברוני הממסד הפוליטי. ימי העסקאות הפוליטיות הנשלטות על ידי קבוצה קטנה של מחליטים חלפו. העם יקבע, העם ינווט. לא רק בבחירות הכלליות, אלא גם בשלב המוקדם של בחירת מועמדי המפלגות.
ארבע שנים לאחר מכן הצליח אחד משני ראשי הוועדה, מקגוורן, לזכות במועמדות. הוא גבר במפתיע על מועמד הממסד והסקרים אד מאסקי, נישא על גל של פופוליזם רדיקלי. לא הזיקה גם דחיפה קטנה לטובתו מצד אנשי הנשיא ריצ׳רד ניקסון, שהעדיף להתמודד מול מועמד כמו מקגוורן, מה שהתברר כהימור נכון כאשר ניקסון ניצח בבחירות הכלליות ב־49 מתוך 50 המדינות המצביעות.
כך או כך, ארבע שנים נוספות חלפו, וג׳ימי קרטר, מושל ג׳ורג׳יה, אז כמעט בלתי מוכר, זיהה הזדמנות. הוא הגיע לאיווה - המדינה הראשונה להצביע שהייתה תפורה למידותיו - כמעט בחשאי, הרבה לפני כולם ועבר מעיירה לעיירה, מאסם לאסם. קרטר היה חקלאי, כמו הרבה מתושבי איווה אז. כמו כן, הוא היה איש דת מאמין, כמו תושביה של איווה.
העובדה שדווקא המדינה הלא מייצגת הזאת מצביעה ראשונה היא סוג של תקלה היסטורית. כללי ההצבעה באיווה מחייבים תהליך מורכב של התוועדויות, בכמה שלבים. ההיערכות דורשת זמן ניכר. הוחלט שתתחיל מוקדם, ראשונה, כדי לעמוד בלוח הזמנים (כיום כמובן יש אפליקציות, שהופכות את התהליך להרבה יותר פשוט).
קרטר הבין שלמועמד פחות מוכר בעל תקציב מוגבל - איווה מספקת הזדמנות. הניצחון יביא כסף. הניצחון יביא תקשורת. איווה תסייע למועמד הזה לפצות על מה שחסר לו. הוא ניצח באיווה, ואחר כך במרוץ כולו.
פיט בוטיג׳ג׳, שכבר בשני בלילה הרגיש בטוח דיו לנאום נאום ניצחון, אף שהתוצאות טרם נודעו, מקווה לחזור על תקדים קרטר. מועמד לא מוכר, ראש עיר קטנה. חריש עמוק באיווה, והמראה למעגל המועמדים הראשון.
כמובן, לא לכולם זה מצליח כפי שהצליח לקרטר. טום הארקין ניצח באיווה ב־1992 ולא הגיע לשום מקום. רוברט דול ניצח באיווה ב־1988, אבל ג׳ורג׳ בוש נבחר למועמדות ולנשיאות. ריק סנטורום היה המנצח הרפובליקני באיווה ב־2012 (כאשר ניצח את מיט רומני בפער הקטן בהיסטוריה: 34 קולות). באפריל פרש מהמרוץ.
ובכל זאת: סנטורום, שניצח בסך הכל ב־11 מדינות, מוכיח את הכלל. איווה היא המקום למועמדים שאינם מועמדי הממסד להתנסות בו. היא המקום שבו הם יכולים להמריא. ארבע שנים לפני שסנטורום נכשל, גם מייק הקאבי נכשל. אבל באותה שנה היה גם מועמד שהצליח: ברק אובמה. ניצחונו באיווה הפך אותו באחת מקוריוז מעניין לאיום קטלני על מועמדותה של הילרי קלינטון. בין השאר משום שהוכיח בניצחון הזה טענה שעד אז נחשבה לבעייתית: מועמד שחור יכול לנצח במדינה לבנה.
איווה לא רק לבנה. היא גם קטנה, דתית וחקלאית (פחות מבעבר, אך יותר מרבות אחרות), איווה גם מנומנמת. זו אמריקה של העבר ולא של העתיד. ולראיה: יותר אמריקאים עוזבים את איווה מכפי שבאים אליה. בעיקר צעירים, מחפשי עבודה. הם עוזבים לא רק אותה אלא בכלל את צפון המערב התיכון. מדינות כמו וויסקונסין, כמו דקוטה, כמו קנזס, מאבדות תושבים. מי בכלל רוצה לגור בקור הזה? ומי רוצה שהנשיא שלו ייבחר בחור הזה?
שיטה מנצחת או הימור?
הטענות נגד שיטת הבחירות המקדימות האמריקאית רבות. הן מתרבות בכל עת שהתהליך נפתח, ונשכחות אחר כך. הן מתרבות בכל עת שהמועמדים לא מוצאים חן בעיני מישהו, ונשכחות כאשר התוצאה משביעת רצון. רובן ככולן מוצדקות: סדר המדינות המצביעות אכן משונה, התקציב הנדרש אכן פנומנלי, הזמן שהתהליך אורך אכן מתיש, הייצוגיות של הבוחרים אכן עקומה (כל בוחר באיווה הקטנה שווה כמו ארבעה־חמישה בקליפורניה הגדולה). אבל בסוף, המבחן האמיתי הוא מבחן התוצאה, ועל כן יש הכרח להשיב על שאלה שלא קל להתמודד איתה: האם מאז שהתהליך עבר מידיו של הממסד לידיהם של הבוחרים, בערך באמצע שנות ה־70, איכות המועמדים יורדת? ובתרגום לשמות: האם רייגן, אובמה, קלינטון, בוש, קרטר וטראמפ מעידים על חולשה מובהקת לעומת, נאמר, טרומן, ג׳ונסון, אייזנהאואר, קנדי, רוזוולט וניקסון?
רונלד רייגן היה נשיא חשוב, משפיע לדורות. הוא הפסיד באיווה (לג׳ורג׳ בוש) וניצח שבוע אחר כך בניו המפשייר. ביל קלינטון היה נשיא בינוני למדי, אבל אהוד מאוד על רוב האמריקאים עד היום. הוא היחיד בדור האחרון של נשיאים שהפסיד בשתי המדינות הראשונות, גם באיווה וגם בניו המפשייר, והצליח להיבחר למועמדות (ואחר כך לנשיאות). כלומר, גם זה אפשרי.
זה מה שרוצה לעשות השנה המיליארדר מייקל בלומברג, שהחליט לדלג על המדינות הראשונות, הקטנות, לחכות שכמה מועמדים אחרים ינשרו, ולנסות להכות בתחילת מרץ, "סופר טיוזדיי", שבו מצביעות כמה מדינות גדולות וחשובות, שיכולות לספק לו יתרון במכה אחת. בתחילת השבוע, סוכנויות ההימורים כבר דירגו את בלומברג במקום השלישי במרוץ.
זה הזמן לחזור לשאלה על איכות המועמדים. היא כמובן מתחזקת לנוכח הידיעה שבצד אחד של המתרס עומד טראמפ, ושמולו עשוי להתייצב סנדרס. היא מתחזקת לנוכח ההכרה שמדובר בשני מועמדים שיש להם גם עמדות רדיקליות וגם רטוריקה רדיקלית. כותבי ה"אטלנטיק" הרהרו בעיקר בעובדה שלממסדי המפלגות לא נותר עוד כוח מאזן מול התלהמות ההמון. הם איבדו שליטה, או אפילו מראית עין של שליטה, ואינם יכולים לבלום את סנדרס, כפי שפעם בלמו (להבדיל) את מועמדותו של הגזען, מושל אלבמה ג׳ורג׳ וואלס.
ראוי לסייג: הבחירות המקדימות אינן המצאה חדשה שנכנסה לתוקף רק בתחילת שנות ה־70. הן היו איתנו הרבה קודם לכן. אלא שבעבר חלק מהמדינות ערכו בחירות, וחלק אחר נותרו עם השיטות המסורתיות שהקנו כוח למקצוענים ולפוליטיקאים. כשהעם לא ידע מה הוא רוצה או ניסה לרדת מהפסים, המקצוענים בלמו אותו. כשהמקצוענים לא הבינו מה העם רוצה, הבחירות המקדימות סיפקו רמז. כך קרה בניו המפשייר, שבתוך רבע מאה סילקה מהדרך שני נשיאים מכהנים.
בניו המפשייר יש בחירות מקדימות כבר מתחילת המאה ה־20, אולם רק לקראת שנות ה־50, בעקבות שינוי של כמה חוקים, התברר עד כמה הן יכולות להיות מכריעות. תחילה, ב־1952, ניו המפשייר בחרה במועמד אסטס קפאוור, ובכך אותתה לנשיא הארי טרומן שאין טעם שינסה להיבחר לעוד כהונה (שנייה מלאה, שלישית בסך הכל). אחר כך, ב־1968, ניו המפשייר הזניקה את מועמדותו של יוג׳ין מקארתי, ואותתה לנשיא לינדון ג׳ונסון שאין טעם שינסה להיבחר לעוד כהונה (שנייה מלאה, שלישית בסך הכל). היא הייתה באותה עת אחת מ־15 מדינות בסך הכל שנערכו בהן בחירות מקדימות.
האיזון הופר עם שינוי השיטה, כאשר כל המדינות עברו לבחירות מקדימות וביתר שאת, עם כניסתם של אמצעי המדיה החדשים, עם נסיקתה של תרבות האדרת הסלבריטי על חשבון המפלגה, עם התפשטות ססמאות כמו שקיפות, דמוקרטיזציה, עם התרחבות חוסר האמון בממסד הפוליטי. האם רוב מצביעי המפלגה הדמוקרטית רוצים מועמד כסנדרס? לא בטוח שזה חשוב. רוב חברי המפלגה הרפובליקנית לא רצו בטראמפ, אבל בשדה מועמדים רחב, כאשר הקולות מתפצלים בין הרבה מועמדים, מה שצריך הוא קהל נאמן - לא פחות ולפעמים יותר מאשר קהל גדול.
ב־2016 טראמפ הפסיד באיווה (עם כרבע מהקולות), ניצח בניו המפשייר (עם שליש), בקרוליינה (שליש), בנבדה (פחות מחצי). הוא היה המועמד הבולט ב"סופר טיוזדיי" (שוב - עם שליש מהקולות). בארקנסו ניצח עם 33%, בוורמונט עם 33%, בג׳ורג׳יה עם 39%, בווירג׳יניה עם 35%. למעשה, לכל אורך המרוץ היו יותר בוחרים נגדו מאשר בעדו. בחשבון הסופי קיבל קרוב ל־45% מהקולות. אלא שרוב הבוחרים - כל מי שלא רצו בטראמפ - התחלקו בין שלושה מועמדים אחרים (קרוז, קייסיק ורוביו). זה מה שהפך את המיליונר האקסצנטרי בעל הלשון המשוחררת למנצח.
האם זה מה שיעלה גם בגורלו של סנדרס? באיווה הוכיח שהוא כנראה חזק יותר ממועמד הממסד ג׳ו ביידן. בניו המפשייר הוא מוביל בסקרים ובמגמת עלייה. כרגע, טוב לו שכמה שיותר מועמדים יישארו במרוץ ויתחרו על הקולות של מי שאינם רוצים בו. ג׳ו ביידן ייקח עוד כמה קולות מאיימי קלובושר, שתכרסם בסיכוייו של מייקל בלומברג, שיאפיל בכספו על פיט בוטיג׳ג׳. סנדרס עקשן ולא יפרוש. הבוחרים של סנדרס עקשנים ונאמנים ואינם נוטשים. המפלגה עלולה למצוא את עצמה במצבה של המפלגה הרפובליקנית. עם מועמד שלא רצתה, ולא ידעה איך לעצור.
עידן הקוריוז
ספרם הקלאסי של ויל ואריאל דוראנט ״לקחי ההיסטוריה״, שייצא בקרוב בעברית, קובע כי ״דמוקרטיה היא הקשה שבצורות השלטון״. בין השאר, משום שהיא ״מחייבת הפצה רחבה ביותר של תבונה, ואילו אנו שכחנו לעשות את עצמנו נבונים בעת שעשינו את עצמנו ריבונים״. הפריון המופלג של פשוטי העם, כותבים ההיסטוריונים (תרגום: ברוריה בן ברוך - ש"ר), ״מכשיל את צמיחת התבונה״. הם מצטטים את משפטו המפורסם של הנשיא האמריקאי לינקולן שקבע ש"אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן", אך מסייגים אותו בקביעה: ״אפשר להוליך שולל מספר גדול מהם במידה שתאפשר שליטה בארץ גדולה״.
ספרם יצא ב־1968. הדמוקרטיה האמריקאית, שנראתה להם חזקה למדי, אם כי לא נטולת פגמים, הייתה אז אחרת. באותה שנה עמדו לבחירה שני פוליטיקאים מנוסים, סנאטורים ותיקים, סגני נשיא לשעבר. ריצ׳רד ניקסון היה סגנו של דווייט אייזנהאואר. יוברט המפרי היה סגנו של לינדון ג׳ונסון. הם הזכירו מועמדים מסוגם של ג׳ו ביידן. לא מועמדים מסוגם של סנדרס או בוטיג׳ג׳. הם הקרינו תחושה של משקל סגולי, של כובד ראש ואחריות, בימים שבהם איש לא היה מעלה על דעתו מועמד מסוגו של טראמפ.
מתי כל זה השתנה? לא בבת אחת כמובן, אלא בהדרגה. תחילתה בשנות ה־60, בהשתחררות מכמה כבלים ממסדיים. המשכה בשנות ה־70, בזריעת תהליך הפריימריז, שהקל מאוד על מועמדים לא לגמרי שגרתיים להיכנס לזירת הקרב. המשכה בשנות ה־90 - העידן שבעל הטור המנוח צ׳רלס קרוטהיימר כינה ״החופשה שלנו מההיסטוריה״. סופה של המלחמה הקרה, ואיתה התחושה שבא ״קץ ההיסטוריה״, אפשרו לאמריקאים השתטות גם בענייני שלטון. לנשיאם בחרו את המועמד שהיטיב לנגן בסקסופון, ביל קלינטון. אחר כך בילו חצי כהונה ברדיפה אחרי שמלות מוכתמות, ובניסיון לברר מי היו מאהבותיו ומדוע שיקר כאשר נשאל על יחסיו עמן. הנשיאות נעשתה לקרקס של בידור להמונים. כך שלמרות ההבדלים המובנים מאליהם, בין קלינטון - בדרן חובב - ועד לטראמפ - בדרן מקצועי, עם קריירה יפה בתוכניות ריאליטי - נמתח קו סמוי של שטות.
חלק ניכר מהמועמדים לנשיאות לא צברו ניסיון המצדיק חתירה למשרה הרמה הזאת. זה נכון כעת, ונכון כבר לא מעט שנים. קלינטון היה מושל של מדינה קטנה. בוש - של מדינה גדולה, המקנה למושל רק מעט סמכויות. אובמה היה סנאטור בן שנתיים, ולפני כן שום דבר. טראמפ היה בעיקר קוריוז. מי שצפה בסדרת המופת ״הסופרנוס״ זכה להיתקל בשמו כמה פעמים. ״המטרה שלי היא להפוך לטייס מסוק וללכת לעבוד אצל טראמפ או מישהו, להיות הטייס הפרטי שלהם״, מסביר בנו של ראש המאפיה את תוכניותיו. בקומדיה ״חברים״ שואל ג׳ואי את צ׳נדלר: ״אז סוף השבוע שלך היה בזבוז זמן מוחלט?״. "לא", משיב לו צ׳נדלר, ״ראיתי את דונלד טראמפ מחכה למעלית״.
קוריוז. הבחירות המקדימות אוהבות קוריוזים, נותנות לקוריוזים יתרון על פני ניסיון ממשי בעולם האמיתי. אובמה היה קוריוז (שחור). הילרי הייתה קוריוז (אישה, אם כי, צריך לסייג, עם הרבה ניסיון פוליטי). טראמפ כבר אמרנו. סנדרס הוא סוציאליסט אמריקאי. גם זה סוג של קוריוז. לא במקרה נעלמו מזירת הפוליטיקה גנרלים מנוסים. 13 גנרלים בסך הכל הגיעו לבית הלבן, אם לא סופרים את ג׳ורג׳ וושינגטון, שפיקד על צבא השחרור. נסו לזהות את השמות: בנג׳מין הריסון, צ׳סטר ארתור, אנדרו ג׳קסון, פרנקלין פירס, יוליסס גרנט, ג׳יימס גארפילד, רות׳פורד הייס, זכארי טיילור, וויליאם הנרי האריסון, דווייט אייזנהאואר. 13 נשיאים, ומהם רק אחד ב־70 השנים האחרונות. בעצם, במאה השנים האחרונות. שלושה מארבעת הנשיאים האחרונים (קלינטון, אובמה, טראמפ) לא שירתו כלל. זה כמובן עניין של דור, של חובת שירות. אבל לא רק: זה גם עניין של רצינות.