בשבוע שעבר כתבתי כאן על געגועיי העזים לסצינת הברים הנכחדת. ואולי, ממש כמו הגר במדבר, שמע מישהו אל עוניי והעניק לי הזדמנות לפגוש חלק מעמיתיי לשתייה - ועוד במקום האהוב עליי ביותר בכל העיר.
לפני מעט יותר משנה חלקתי עמכם את כאב הפרידה ממתי לנדשטיין, המוזג האגדתי ומי שבמשך עשרות שנים מזג בירות מופלאות, שמשכו אל החמארה שלו - כוך בדרום תל אביב, לא תואר לו ולא הדר - את אוהבי הבירה הגדולים ביותר בעיר, ולפעמים גם כמה שהגיעו במיוחד מחוצה לה.
יום השנה הראשון לפטירתו של מתי, שחל לפני כמה שבועות, מצא את מוקירי זכרו תחת סגר, והאירוע לא צוין אלא על ידי בני המשפחה. אנחנו, "הקבועים", ציינו את התאריך בלבנו וייחלנו לשובו - אם לא של מתי האיש, אזי לפחות לכבודו של המקום שייקרא לנצח על שמו. מקום שעבורנו אינו רק בירה נהדרת, כוסית של וודקה ודג מלוח, אלא בעיקר בית מרפא לנפש האדם.
ביום רביעי שעבר קיבלתי שיחה מפתיעה ומשמחת מחברת טמפו (יצרנית גולדסטאר). מתברר כי לרגל יום השנה למותו, החליטו בחברה להוציא מהדורה מוגבלת של בקבוק הנושא את דיוקנו - וממני ביקשו לארגן כמה מהקבועים כדי שנציין, במגבלות המתחייבות, את האירוע. מה אומר לכם, חברים? כבר יותר מ־20 שנה אני מסקר את עולם האלכוהול: ביקרתי במזקקות וויסקי מסקוטלנד ועד לקנטאקי, חרשתי כרמים מטוסקנה ועד קליפורניה ולגמתי בירות מאירלנד ועד אוסטרליה - ואני נשבע לכם בראש הקצף של הבירה שבכוסי, שמעודי לא התרגשתי כך.
תכף נחזור אל החבורה שהתכנסה בשבוע שעבר, בקבוק בידה ולחלוחית בעינה, אבל קודם כל כמה מילים על האיש. מתתיהו לנדשטיין נולד ב־1929 בוורשה. לאחר שמשפחתו גורשה לגטו הוא הצליח לקיימה בהברחה של מזון מבחוץ, תוך שהוא מנצל את מראהו הבהיר כדי לשטות בשומרים.
את הוריו איבד למגיפת הטיפוס ואחיו נורה לאחר שנתפס בידי הגרמנים, אבל מתי שרד אפילו את המרד, עת הצליח להימלט דרך מערכת הביוב של הגטו (לא לפני שאיבד את הראייה באחת מעיניו). הוא חבר לפרטיזנים הפולנים ועמם שהה עד לשחרור. שנתיים מאוחר יותר ניסה לעלות לישראל, גורש לקפריסין ועם הקמת המדינה עלה ארצה, הספיק להשתתף במלחמת השחרור, אך לא מצא את מקומו כאן - ומקץ זמן קצר היגר לברזיל.
למה שב? פעם אחת סיפר לי שלא יכול היה לשאת את העובדה שילדיו יינשאו לגויים, פרדוקס יהודי שעמד (לכאורה) בסתירה להצהרה שהיה משמיע מעת לעת, לפיה כשאיבד את משפחתו - אבד גם אלוהיו. לישראל שב בשלהי 1973, ימי מלחמת יום הכיפורים. הוא רכש בית מרזח קטן בין שוק העלייה לשכונת פלורנטין, והשאר הרי סופר כבר בתולדות תרבות הבירה בישראל.
מתי היה ידוע גם בכינויו "המקלל", בשל אוצר בלום של קללות, שלפעמים היטשטשו הגבולות בינם לבין ברכות. כך למשל היה יכול לצהול לקראת לקוח שאותו לא ראה ימים ארוכים, לאמור: "איזה ביוף זרק אותך החוצה, יא עכברוש?!" - ועליי להודות שבחרתי בקללה מעודנת יחסית.
טייקון, עבריין, מרצה באוניברסיטה ובאסטיונר יושבים יחדיו על שרפרפים ושותים בירה. זו לא התחלה של בדיחה, אלא הרכב המסובים לשולחן אחד מתוך השלושה בלבד שמאכלס הבר הזעיר. כמו אוהדי כדורגל שמתחבקים כאחים עם אוהדים אחרים שעמם לא היו נפגשים כנראה בנסיבות אחרות, כך גם אצל מתי: קיבלת את הבירה שלך, עוד מעט תקבל גם מלפפון חמוץ, עכשיו זוז הצדה ואל תפריע למזוג את הבירה הבאה או אולי איזו גלזיילע (כוסית) של וודקה לצד צלוחית כבד קצוץ.
פעם החליטה מבשלת בוטיק בשם "הדובים" לייצר בירה על שמו. הבירה, שההכנסות ממכירתה נתרמו למען רווחת ניצולי השואה, הושקה בפסטיבל הבירה, ואני שנכחתי במקום יזמתי מפגש בין מתי לראש העיר, רון חולדאי, לטקס מאולתר של חליצת הבקבוק הראשון. "אתה לא יודע איזה כבוד זה היה בשבילי", הודה באוזניי האיש שלרוב לא נהג להתרגש יתר על המידה.
שנה לאחר מותו, "החזיר" לי מתי וזיכה אותי בכבוד בל יתואר: באחד מימי השרב הכבדים של השבוע שעבר, התכנסה "נבחרת החלומות של הבירה" להשקת המהדורה המיוחדת של גולדסטאר, ואני התבקשתי לומר כמה מילים לזכר האיש. סהדי במרומים שלא הייתי מתרגש כך גם לו הייתי מתבקש לנאום מעל בימת עצרת האו"ם.
הבטתי בבן איציק ובנכד ליאור, שירשו את מקומו ליד ברזי הבירה - ונזכרתי כמה נסער הייתי כאשר לגמתי שם את הבירה הראשונה, אי־שם לפני קרוב ל־30 שנה, כאילו גילה לי מישהו היכן פתח המערה החשמלית של חסמב"ה או דלת הארון שדרכה עוברים לנרניה, ובעצם - למה להפליג בדימויים? זה המקום היחיד בעולם שבו אחרי שתי בירות ומלפפון חמוץ, אתה מרגיש שהפכת לאדם טוב יותר.