בשבוע הבא, אם לא תתרחש איזו פניית פרסה ויראלית, אמצא את עצמי בתחושה לא מוכרת של התרגשות מהולה בעצבנות לקראת שובה של ליגת־העל.

מיד נחזור אל המגרשים, אבל קודם כל קצת נרגנות מפי גבר ששני הרגלי הפנאי האהובים עליו ביותר - כדורגל ופאבים - ניטלו ממנו באחת.
נכון שעם השנים חל אצלי קיטון בצריכה: מחזית הפאב אני שב עוד לפני השעות שבהן הייתי מתארגן פעם ליציאה. בכדורגל המצב חמור אף יותר: מאוהד שלא מחמיץ אפילו משחק אימון, הפכתי לכזה שצורך את רוב הכדורגל שלו מהספה בסלון. ובכל זאת, בין העבודה למשפחה, בין ישיבה של שבת בבוקר בחוף הים לשקיעה בעלילתו של ספר, היו הפאבים והכדורגל להרגלי הפנאי החזקים ביותר שלי.

בתחילת חודש מרץ התקיים אחד מאירועי הספורט האחרונים במקומותינו - מפגש גביע בין מכבי חיפה להפועל באר שבע. מאחר שישראל כבר החלה להתמודד עם הנגיף והשלכותיו, נערך המשחק ללא קהל. חוויית הצפייה הייתה נוראית, בעיקר כי עוד לפני הדריבלים והפאסים על הדשא, כדורגל הוא משחק של קהל.

אז נכון שמקץ כמעט שלושה חודשים ללא כדורגל נקבל אפילו את המעט הזה כאילו היה המון, אבל בסופו של דבר אף אחד לא הפך לאוהד כדורגל כדי לצפות בחוויה סטרילית. דיברו לא מעט על כך שאם העונה תסתיים טרם זמנה, והאלופה תוכרז על פי מיקומה בטבלה, תהיה זאת אליפות עם "כוכבית". כלומר, כזו שהוכרעה על ידי עסקנים במקום על ידי ספורטאים. עתה, משהוסר החשש הזה, הגיע הזמן להיזכר שספורט תחרותי ללא קהל הוא ספורט עם כוכבית.

בכדורגל הישראלי יש היום כמה מתקנים לא רעים בכלל. בשלב הראשון ניתן היה למלא אותם אפילו עד כדי שליש מתכולתם. תארו לכם את בלומפילד, טרנר, סמי עופר וטדי, האצטדיונים שיארחו את משחקי הפלייאוף העליון, מתמלאים בשלב הראשון באלפי צופים. השערים ייפתחו שעות לפני המשחק, הצופים יוזהרו מראש לתפוס אך ורק את הכיסאות המסומנים להם לישיבה וכן ייאסר על מגע פיזי בין האוהדים ביציע. מי שיפר את הכללים, אפילו ברגע של אקסטזה, יורחק מהמגרשים עד לשנה הבאה.

ועדיין, גם תחת המגבלות האלה, יקבל המשחק סוף־סוף את פס הקול שבלעדיו לא ייתכן אפילו פס על הדשא. במילים אחרות: טוב שהכדורגל מתחדש, עתה חשוב לחדש את חזרת הקהל ליציעים.

ואחרי כל זה, בואו נירגע עם דרינק. הגעגוע לדרינק אינו הגעגוע לנוזל שבכוס, שכן בבר הביתי שלי יש יותר משקאות מאשר בפאב ממוצע. מה שאין בו הוא הווייב: מאור הפנים שבו אני מתקבל על ידי הבעלים או הקבועים שאני אוהב לפגוש על הבר. משלום־שלום ועד לשיחות על מהות החיים. הפאבים שלי הם פחות מקומות בילוי ויותר קבוצות תמיכה לאנשים שסובלים כמוני מהתמכרות לחברותא שמכבדת את המרחב האישי.

לעומת הכדורגל המתחזל"ש לאטו, הברים עודם רחוקים מפתיחה. אפילו באנגליה, ארץ הפאבים, מעריכים כי הפתיחה תתרחש רק בעוד כחצי שנה ורק אם לא תהיה התפרצות מחודשת. עד אז נגזר עליי לשבת מול משחק כדורגל אילם, ללגום בירה מהמקרר ולהרהר בקורונה שנטלה ממני את שני עמודי התווך של חיי הפנאי שלי.

אוהדי מנצ'סטר יונייטד (צילום: רויטרס)אוהדי מנצ'סטר יונייטד (צילום: רויטרס)

מה שכן מצליח לשמח אותי בימים האלה הוא שהראש היהודי ממציא לנו פטנטים. החיבור הכפוי בין מערכת הביטחון למערכת הבריאות הניב מבול של חידושים והמצאות, שהציבו את ישראל בחזית הקִדמה הטכנולוגית של המלחמה בקורונה. בהנחה ששוללים הסבר גזעני לתופעה, מה בכל זאת הופך את ישראל למעצמה של חידושים טכנולוגיים? ובכן, האמינו או לא, הסיבה היחידה ההגיונית היא דווקא המנטאליות המושמצת שלנו.

יש מדינות שבהן משקפים המבחנים ההשוואתיים ידע רב יותר מאשר בישראל, ויש מדינות שבהן תקציבי המחקר והפיתוח גבוהים יותר, אז איך זה יכול להיות שדווקא אנחנו היינו לאומת הסטארט־אפ? ההסבר הוא פשוט: עם ישראל נמצא במקום נפלא על ציר הזמן. המסורת של למדנות וההכרח להצטיין, דווקא מעמדת האנדרדוג, פגשו בחוצפה שמעוגנת בביטחון העצמי שחשים דורות ראשונים של יהודים על אדמת אבותיהם.

המפגש בין שקדנות לאלרגיה שלנו לתהליכי חשיבה מסודרים (שהיא בעייתית כשלעצמה בחיי היומיום) הוא כמו המפגש בין הלימון לשמן הזית מעל סלט ישראלי קצוץ - שלם שגדול מסך חלקיו. עד כדי כך טוב המפגש שהוא מזניק את חברות ההזנק הישראליות לגבהים כאלה שאפילו רעיונות שנבטו על קרקע נוחה יותר, בארצות אחרות, מתקשים להגיע אליהם.

הם מלמדים לכבד את המורה, אנחנו מעדיפים להתווכח איתו. זה מסביר למה אין פה כמעט תעשייה או למה כה מועטים הישגינו בספורט - שני תחומים שדורשים כבוד ומשמעת - אבל גם למה יש פה שפע מרהיב של רעיונות.