לפני כחצי שנה נחתה בישראל הקורונה, המבוגרים התחילו לדאוג לפרנסה ולבריאות, ואלה שבקבוצות סיכון פחדו להידבק כי מצבם הבריאותי לא טוב גם ככה. אבל אנחנו, הנוער והתלמידים, די שיחקנו אותה. קיבלנו חופש גדול, לא חודשיים קצרצרים בקטנה, חופש אמיתי.
קוראי שורות אלו בטח חושבים שאנחנו הנוער מאושרים עד הגג. אבל האמת שזה לא נכון. זה לא שפתאום הרגשתי געגועים לפתירת משוואות בשלושה נעלמים, לתושב"ע ולמדעים, ממש לא. אבל המצב הזה, שהגיע בשמחה גדולה לנו התלמידים קצת לפני פסח בשנה שעברה, הביא איתו עם הזמן הרבה ריקנות, בעיקר בגלל הרבה מאוד זמן פנוי, שהפך ממשהו שתמיד חלמתי עליו לחלון זמן מת שנתן תחושה של חוסר תכלית.
למרות כל זאת, אני חושב שאנו התלמידים קיבלנו שיעור אדיר בהתבגרות. גילינו שהכסף לא גדל על העצים, וההורים עובדים מאוד קשה כדי לתת לנו הכל. גילינו כמה חשובה הערבות ההדדית בעם כדי לשמור על הקרובים אלינו ביותר. ובעיקר גילינו שחופש ללא גבולות הוא אולי כיף, אבל בשום פנים ואופן לא שאיפה לחיים.
אמחיש זאת בסיפור קצר: פעם היה מלך שהיה לו בן מופרע. ניסו לתת לבן המלך את כל סוגי הריטלין, אך הוא המשיך לעשות שטויות. המלך התייאש והצמיד לו מורה פרטי שיעזור לו ללמוד ולשגשג. ביום הראשון לשנת הלימודים הגיע בן המלך למורה שלו. אמר לו המורה: "כל יום שתעשה שטויות ולא תלמד - אקח מסמר ואתקע בקיר".
בסוף המחצית הראשונה כל הקיר היה מלא במסמרים. אמר לו המורה: "אתה צריך לראות הזדמנות להתחלה חדשה גם אחרי זמן רב שלא למדת. כל יום שתלמד ותשכיל אני אוציא לך מסמר אחד מהקיר". הגיע סוף השנה, והקיר היה ריק ממסמרים, אבל חורי המסמרים שהיו בקיר נשארו. אמר המורה: "את החורים יהיה קשה לסתום, אבל כל פעם שתסתכל על הקיר המחורר תיזכר שכל יום שעובר אינו חוזר".
הקירות של כולנו, תלמידי ישראל, מפוצצים במסמרים. בחצי השנה האחרונה רובנו עשינו כלום ושום דבר. עכשיו, עם פתיחת שנת הלימודים החדשה, אנו התלמידים צריכים לעשות כל מאמץ לחזור לשגרה כמה שיותר ולאט־לאט לעקור מסמרים. זה יכול להיות על ידי השקעה בלימודים, אך גם על ידי התנדבות או אפילו מציאת עבודה בזמן שנותר פנוי.
ולהורים שקוראים שורות אלו, חשוב שתדעו: הקורונה היא לא רק הקושי שלכם, הקורונה היא חוויה מורכבת גם בשבילנו, התלמידים. הקירות שלנו ימשיכו להיות מלאים בחורים למשך זמן רב; חורים שגרמו לנו להבין מוקדם מהרצוי את מורכבות החיים. אני מלא תקווה שהחורים האלו יהיו גם מה שיגרום לדור שלנו לפרוץ קדימה ולהצליח בחיים.
אני, אישית, הולך לעשות לי חור קטן בקיר ליד המיטה, להסתכל כל ערב על החור ולזכור שקיבלתי כאן מתנה נהדרת. קיבלתי את כל הזמן שבעולם, ואני מתפלל שאדע לנצל את הקורונה עם כל הדברים הטובים שהיא מביאה איתה.
הכותב הוא תלמיד ישיבת בני עקיבא חדרה ויזם חברתי.