בגלל משבר הקורונה, מערכות חיינו שותקו. המצב מאוד מבלבל בימים אלה כי לא ברור לאן פנינו מועדות. בשדה החינוך אנחנו מתקרבים לצומת של בחירה: האם נעלים עין מכל מה שקרה בשנה האחרונה או שנשים את הדברים על השולחן ונתמודד איתם באומץ?
בין היתר, עולה השאלה: לאיזו מנהיגות נזדקק בשדה החינוך בבואנו לצומת הזה; לכזו שתתעלם מהפערים הלימודיים, החברתיים והרגשיים ופשוט תמשיך הלאה, או לכזו שלא תסכים לקבל את המונח “דור אבוד” ותבנה שותפות רחבה עם המורים וההורים כדי לאפשר לילדי הקורונה לעלות מחדש על מסלול של הצלחה? האם נחפש אשמים או שנשכיל להתייחס אל המורים כגיבורים; כמי שבתנאים בלתי אפשריים ומסביב לשעון - דאגו לילדים של כולנו לחינוך הטוב ביותר תוך הפגנת מחויבות עצומה? האם ברגע האמת נדע להבחין בדקויות ולשים לב להזדמנויות, או שנצייר במכחולים גסים?
למשל, יש מי שקבעו בנחרצות גורפת שההוראה מרחוק נכשלה. הם לא שמו לב לילדים שהחלו ללמוד באופן עצמאי, לקחו אחריות, הפגינו מוטיבציה ושיתפו פעולה. אלו ילדים שהפעילו מיומנויות עכשוויות, כאלו שלא התפתחו אצלם כשהם ישבו משועממים בכיתה, העתיקו מהלוח ושיננו. בנוסף, יש שהכריזו שהקפסולות נכשלו. אבל, הם לא שמו לב שהרבה מורים המשיכו ללמד בחצאי כיתות גם במסגרת הלמידה מרחוק כשבתי הספר נסגרו מחדש.
המורים הללו, מתוך שיקול מקצועי, בחרו ללמד רק את מה שחשוב באמת ונכנסו לעומק, במקום להמשיך לעבור על החומר באופן שטחי. הם העדיפו איכות על כמות כדי שהילדים יבינו ויחשבו. יש שטענו שהמערכת המרכזית נכשלה, וכתוצאה מכך בתי ספר רבים נכנסו להלם משתק, לפסיביות מדאיגה ולעמדת המתנה. אל הוואקום נכנסו מגזרים שלמים שעשו דין לעצמם, אבל גם ראשי ערים ומנהלי מחלקות חינוך בשלטון המקומי שהחלו לקחת יוזמה. הם נתנו גיבוי למנהלים ולצוותי ההוראה שלהם ועודדו אותם להתאים את הדרך החינוכית לצרכים ולאפשרויות של המקום.
אז הנה, עוד מעט התקופה הקשה כנראה תסתיים. כבר יש רוחות של שינוי באוויר, החיסונים הגיעו. נדמה שעוד מעט הפחד יתחלף בתקווה, החושך יהפוך לאור, וסוף־סוף נוכל לצאת לחופשי ולחזור לשגרת חיינו. התחושה הזאת מבעבעת גם במערכת הפוליטית. אנשים חדשים מצטרפים, מתפלגים, מתחברים, הכל גועש. יש ערגה למנהיגות שתראה למרחוק ותציב חזון משכנע וסוחף, אבל גם שתהיה עם הרגליים על הקרקע, מחוברת למציאות. אנחנו כמהים למנהיגות מחבקת ועוטפת שתאחה ותרפא, אבל גם שתפגין נחישות ותפעל באופן שוויוני והוגן למען כולנו.
גם בתחום החינוך, עוד מעט המורים והתלמידים יוכלו לחזור אל בתי הספר. העייפות של השנה האחרונה והגעגוע אל השגרה - עלולים לטשטש את הראייה. בתי הספר בהתחלה ייראו לנו כמו פעם, אבל האמת היא שזה לא יהיה אותו דבר, כי היה משבר והוא היה ארוך. המשבר העמיק פערים ישנים, אבל גם פתח הזדמנויות חדשות. לתלמידים ולמורים שלנו אין זמן לחכות. הם זקוקים לתוכנית חינוך רצינית ומקיפה שתעניק להם תקווה, ולמנהיגות שתושיט להם יד.
הכותב הוא מנכ"ל קרן טראמפ לחינוך