1. אמריקה הישנה
הגמילה מדונלד טראמפ תהיה קשה וכואבת. אפשר לדמות את ישראל הימנית־שמרנית של בנימין נתניהו (ביבי, בנט, סמוטריץ' והחרדים) לילד מפונק בטיול בר מצווה ארוך שכולו תענוגות. ארבע שנים תמימות נמשך הטיול הזה. כל צעצוע, ממתק או צ'ופר שעליו הצביע ילד התפנוקים הישראלי, נרכש עבורו מיד. רמת הגולן? קח, בבקשה. ירושלים? למה לא. פלסטינים? אין פלסטינים. המתנחלים עצובים? נשמח אותם. הדוד האיראני מפחיד? ניכנס באמא שלו. האירופים מעצבנים? נצפצף עליהם. ולקינוח, ארבעה הסכמי נורמליזציה ושלום שנרכשו בכסף מלא עבור חתן הבר מצווה המאושר, שגמל לאביו המפנק בדרשת בר מצווה מדוקלמת היטב.
ארבע שנים חיינו בדיסנילנד. טראמפ בנה עבורנו לונה פארק חלומי שבו כל מה שרצינו קרה, על חשבון הברון. הדוד מאמריקה התגלה כמתנה שלא מפסיקה לתת, עם כיסים נטולי תחתית ומסירות מוחלטת. כשהשכנים הזהירו אותו שהוא מפנק את הילד, נחר בבוז. כשקרובי משפחה הזכירו לו שיש לו עוד כמה ילדים, גיחך. אבל עכשיו הכל נגמר.
זה לא שג'ו ביידן יזרוק אותנו לכלבים. ביידן הוא אוהד ישראל מושבע עם רקורד מושלם של תמיכה בנו לאורך עשרות שנות הקריירה שלו בקונגרס. הוא בסך הכל יחזיר אותנו לחללית האם. ינחית אותנו בעולם האמיתי. ינפץ את הפנטזיה ויפסיק את החלום. ביידן הוא הנשיא האמריקאי הראשון והיחיד שהגדיר את עצמו כ"ציוני" תוך שהוא מסביר שלא צריך להיות יהודי בשביל זה. קראתי אתמול את הנאום שנשא בפורום סבן לפני כמה שנים בוושינגטון. אני בספק אם מנחם בגין היה מצליח לרגש אותי יותר ממילותיו של מי שהיה אז סגן הנשיא ונכנס שלשום לתפקיד נשיא ארצות הברית של אמריקה. לשמוע את היידישקייט הזה מיהודי כבגין, לא חוכמה. לשמוע את זה מאמריקאי נוצרי קשוח כביידן, זה מרטיט.
ביידן אומר בקול רם שאמריקה לא עושה טובה לישראל בתמיכתה הבלתי מסויגת וההיסטורית, אלא לעצמה. הוא מצהיר שלמרות עוצמתה הפיזית, טכנולוגית, כלכלית ומדעית של ישראל, היא עדיין מדינה במצור. הוא מפליא בסיפוריו על הרוח הישראלית, בהערצתו לנס שמכונה מדינת ישראל, ומספר שוב ושוב על הפגישה ההיא עם גולדה מאיר, כשהיה סנאטור צעיר. ראשת הממשלה הישראלית הקשישה המתיקה איתו סוד: "אתה יודע", אמרה, "לנו הישראלים יש נשק סודי במלחמת הקיום שלנו במזרח התיכון". כשהוא מספר את הסיפור הזה, עיניו של ביידן קורנות. "גולדה", כך הוא מספר, "הביטה ישר קדימה באומרה את הדברים האלה". בעודו מנסה להמר על איזה נשק היא מדברת, האם זה הגרעין או חיל האוויר או אפילו התמיכה האמריקאית, המשיכה גולדה לנעוץ את מבטה הלאה, לעבר האופק הדמיוני, ואמרה "הנשק הסודי שלנו הוא העובדה שאין לנו לאן ללכת. אין לנו מקום אחר".
ביידן ניסה להעביר לשומעיו את ההבנה שגולדה לא דיברה איתו, אלא עם ההיסטוריה היהודית. הוא חי ונושם את ההיסטוריה היהודית משל היה בנו של מקובל מצפת. הוא מרגיש את הדופק היהודי ומזדהה בכל מאודו עם הסנטימנט הישראלי. אבל אחרי שאמרנו את כל זה, אסור לשכוח: ביידן הוא אמריקאי תומך ישראל מהעולם הישן. הוא אורח ששב אלינו מהחיים הקודמים שלנו. כניסתו של קרנף ושמו טראמפ לבית הלבן מוטטה את יסודות כל מה שגדלנו עליו עד עכשיו. המדיניות האמריקאית המסורתית שעברה מנשיא לנשיא, רפובליקנים ודמוקרטים, לאורך עשורים, הושלכה לפח האשפה משל הייתה מחנה פליטים פלסטיני. טראמפ, חיה מוזרה, נטולת בלמים, איזונים, כבלים, חוקים או מעצורים כלשהם, איתחל את ההיסטוריה מחדש, הכיר בחוקיות ההתנחלויות, ברמת הגולן, בירושלים, הגשים כלאחר יד את חלומותיהם הכמוסים ביותר של המתנחלים ושאר אנשי הימין האידיאולוגי הישראלי ושלח את הפלסטינים לערבות הקרח האינסופיות. זה היה טוב מכדי להיות אמיתי, אבל זה היה אמיתי. עכשיו זה נגמר.
טראמפ היה מה שהיה לא מתוך אהבת ציון או חיבה מיוחדת ליהדות. חיבתו של טראמפ שמורה לעצמו בלבד. מדיניותו הייתה תרכובת של אינטרסים: הקול האוונגליסטי, הכסף האדלסוני, המעטפת הסמוכה (ובעיקר ג'ארד קושנר), האינטרסים הכלכליים וכן, גם את זה צריך להגיד, החיבור עם נתניהו (אותו מינף רון דרמר למקסימום). אני משוכנע שאם אפשר היה למדוד רגשות אמיתיים, היינו מגלים שלביידן יש הרבה יותר רגש לישראל וליהודים מאשר לטראמפ.
אבל זה לא רלוונטי כרגע. מה שחשוב הוא העובדה שמציאות חיינו נטולת הפלסטינים עומדת להשתנות: ממשל ביידן יחזיר את הפלסטינים לחיים. תהליך השלום המקרטע לא יחודש בעתיד הנראה לעין, אבל האינטרס הפלסטיני יעשה קאמבק מרשים. אם זה טוב או רע, רק ההיסטוריה תשפוט. מה שבטוח, יהיה לנו קשה להתרגל לזה.
2. אנשי הכאוס
טראמפ היווה איום על הדמוקרטיה האמריקאית ועל הסדר העולמי. הוא היה מיסטר כאוס. בור ועם הארץ, בריון נטול בלמים, נרקיסיסט קיצוני שמתנהל בכוחנות ילדותית מסוכנת, גרסה מודרנית של שונסי גארדינר מ"להיות שם" הבלתי נשכח. בארבע שנותיו בבית הלבן ולדימיר פוטין לא רוסן אלא להפך, הסינים לא נוצחו אלא ניצחו, הרודן הצפון קוריאני תפח לממדי ענק, איראן קרובה יותר לגרעין מאשר בימיו של ברק אובמה, וכדור הארץ ממשיך את דהרתו להשמדה עצמית בעקבות משבר האקלים ועידן ההכחדה מתוצרת בני האדם.
אבל טראמפ עשה גם כמה דברים טובים. הוא ביתק את הקשר הסימביוטי בין הסוגיה הפלסטינית למעמדה של ישראל במזרח התיכון. הנחת העבודה שהזמן פועל לטובת הפלסטינים הופרכה. מנהיגים ערבים לא מעטים מאסו בהיותם בני ערובה של הסרבנות הפלסטינית. טראמפ הפך את הקערה על פיה וזה אמור להיות קודם כל אינטרס פלסטיני: במקום להתבצר בסרבנות, מסכנות ורחמנות עצמית, הם צריכים לבחור לעצמם הנהגה אמיצה באמת, לגנוז את החלומות ולנתק את הקשר הגורדי שבו נכלאו באבחה אחת. הם אמורים להיות, סוף־סוף, מפא"יניקים ולהקים לעצמם מדינה עם מה שיש. טראמפ גם שינה את הגישה הפייסנית של ממשל אובמה וניגש לסוגיית הגרעין האיראני כמו שמעצמה אמורה לטפל בדיקטטורה אלימה ופורעת חוק, ולא להפך.
בשני המקרים האלה, מלאכתו של טראמפ לא הסתיימה ולא ברור אם היה מסיים אותה בקדנציה השנייה. מה שעוד פחות ברור, זה מה יעשה עכשיו ביידן. שאלה לא פחות חשובה היא מה יעשה נתניהו, בהנחה שימשיך להיות ראש ממשלה. מול אובמה, העדיף נתניהו קונפליקט. בניגוד למה שמנסים למכור לכם עכשיו, הוא הובס. הסכם הגרעין נחתם, הנאום בקונגרס לא הצליח לבלום אותו, אבל כן הצליח לפגוע בסיוע האמריקאי לעשר השנים הקרובות והביא עלינו את הנקמה בדמות החלטת מועצת הביטחון שעליה לא הטיל אובמה וטו בדמדומי כהונתו.
האם למד נתניהו לקח מההתרסה ההיא? אין לדעת. בשבועות הקרובים הוא ימנף את כישוריו המוכחים כ"יחיד שיכול לעמוד מול ממשל ביידן". תוך שבוע־שבועיים יאמינו חסידי נתניהו שביידן הוא הגלגול הנוכחי של המן הרשע ורק ביבי יושיענו מידו. השאלה היא מה הנזק שייגרם לנו לטווח הבינוני והארוך. כשנסע לנאום מול שני בתי הקונגרס "על הראש" של הנשיא אובמה ב־2015, מטרתו של נתניהו לא הייתה האינטרס הישראלי אלא הבחירות מול הרצוג שהתקיימו שבועיים אחר כך.
עכשיו אנחנו בסיטואציה דומה. הוא ממוקד ב־23 במרץ, לא בשום דבר אחר. הוא מוכן לעשות הכל כדי לפרוץ את מחסום ה־61 מנדטים ולהשלים את ההשתלטות על מוסדות המדינה ואת ריסוק מערכת אכיפת החוק והצדק. עובדה, הוא לא העביר תקציב דו־שנתי שלו זקוק המשק כאוויר לנשימה, רק כדי למנוע את הרוטציה מגנץ. הוא לא אוכף את הנחיות הסגר על מערכת החינוך של החרדים, רק כי הם בעלי בריתו בדרך לחסינות. החשש הוא שנתניהו ידלג עכשיו על מאמץ לפתוח דף חדש מול ביידן, רק כדי לקבל כמה קולות בקלפי, וזה כי לא המדינה מעניינת את נתניהו, אלא הוא עצמו. מבחינתו, המדינה והוא זה היינו הך.
3. הקורונה מאחוריו
לפני כמה ימים, במפגש סגור עם "השולמנים" שהודלף, אמר נתניהו בפעם האלף ש"הקורונה מאחורינו". מאז האמירה הזו מתו עוד כמה מאות ישראלים מקורונה. מסע הזחיחות שהחל ב"צאו לבלות, לשתות כוס קפה, לשתות בירה" אחרי הסגר הראשון ונמשך באין ספור הכרזות ניצחון מוקדמות, נמשך כאילו כלום. אנחנו קוברים כ־40 מתים ביום, דוהרים ל־4,500 מתים, אבל כל זה לא קשור לנתניהו. הוא זה החיסונים. רשימת המתים המתארכת, הכשל הניהולי הנמשך, ההפקרות במגזר החרדי (וגם הערבי), מחדל נתב"ג ומצבה של מערכת הבריאות, כל אלה לא העסק שלו. תבואו בטענות לבני גנץ, ליאיר לפיד, לסמולנים או למי שבא לכם.
תארו לעצמכם שהוא לא היה ראש הממשלה, אלא ראש האופוזיציה. הוא היה מדלג מלוויה ללוויה, כמו שדילג בזמנו בין אתרי הפיגועים כדי להאשים את יצחק רבין. הוא היה משווה את הרוגי הקורונה למלחמה. 40 הרוגים ביום, כמו פיגוע התאבדות קטלני במיוחד כל יום. הוא היה מארגן ומממן הפגנות ענק אלימות (ע"ע מחאת המילואימניקים, כיכר ציון ועוד), הוא היה מסית, הוא היה מחריד שמיים וארץ ודורש מראש הממשלה האומלל לקחת אחריות ולהתפטר תכף ומיד, כפי שדרש תמיד מכל מי שהעז למלא את התפקיד הזה במקומו.
את ערוותו של נתניהו חשף השבוע מזכיר הממשלה, צחי ברוורמן. אל מול הפרסומים על מיעוט האכיפה במגזר החרדי (הרבה פחות דוחות מאשר במגזר הערבי והחילוני) ניסו בכחול לבן להגדיל את הקנסות. נתניהו נענה ברצון. "אם יש לכם רוב בכנסת, קדימה", הסכים. אבל כדי לכנס את הכנסת לכינוס חירום, צריך מכתב ממזכיר הממשלה. מזכיר הממשלה לא ניפק את המכתב עד לשעת כתיבת הטור הזה. ממי צחי ברוורמן מקבל הוראות? בטח לא מנתניהו. אולי מיענקי קנייבסקי.
מחדל נתב"ג המיט עלינו את הגל הקטלני הנוכחי של הקורונה. הסיבה שלמרות ההתקדמות המהירה של מבצע החיסונים שיעור המתים ממשיך לצמוח ומספר החולים הקשים ממשיך להאמיר, נעוצה במוטציה הבריטית שהשתלטה עלינו והמוטציה הדרום אפריקאית שבאה בעקבותיה. זה לא היה צריך לקרות. ישראל היא מדינה עם כניסה אחת. מה כל כך מסובך לנטרל אותה? צריך היה להאזין לראיון שנתנה השבוע מירי רגב ברדיו כדי להאמין לעוצמתה של אוזלת היד: לא ידענו, לא חשבנו, לא האמנו, לא הבנו. מאשימים את היועץ המשפטי לממשלה, את החקיקה, את הפקידים ואת רוח הקודש, במקום לקחת אחריות. כשנתניהו צריך לעקור חוקי יסוד ולטחון אותם זה בזה כדי לייצר את מוטציית ראש הממשלה החליפי, הוא עושה את זה ברבע שעה. אבל אם צריך לחוקק משהו כדי לבלום את המוטציה הבריטית, הוא מתבלבל.
תארו לעצמכם מה הוא היה עושה עכשיו לראש הממשלה אם הוא לא היה ראש הממשלה.
4. סמולן נולד
המפה הפוליטית ממשיכה להתארגן. מי שסבור שחובה להחליף את נתניהו צריך להתפלל שהמטורפים במרכז־שמאל יאפסנו את האגו ויאחדו את כל הקצוות הפרומים שמתרוצצים מתחת לאחוז החסימה. בצד השני, ממשיך גדעון סער לשלוף שפנים. השבוע הגיע תורו של זאב בנימין בגין. פעם, השם הזה היה רוח הליכוד, סמל ההדר הבית"רי, שם נרדף לז'בוטינסקי. בימים המטורללים הנוכחיים, כבר אין לדעת. עכשיו גם הוא חבר לגוש השמאל וגם הוא קשר קשר נגד ראש ממשלה מכהן.
תזכורת: נתניהו השקיע הרבה מאוד מאמץ בשכנועו של בגין לחזור לליכוד לפני בחירות 2009. הוא היה שר וחבר שביעייה/שמינייה בקדנציה ההיא (2009־2013), שנחשבת עד היום לטובה ביותר של נתניהו, ונחשב לשר שהשפיע על נתניהו באותן שנים השפעה רבה. גם בבחירות 2015 השקיע נתניהו מאמץ רב בשריונו של בגין ברשימת הליכוד. סער ישבץ אותו במקום ריאלי. בגין לא בא רק לברך אלא גם לעבוד. מצד אחד הוא אידיאולוג ימני. מצד שני, הוא תו תקן של איכות, של ערכים ושל כל מה שאינו נתניהו.
5. במטחנה הביביסטית
השבוע מצאתי את עצמי במטחנה הביביסטית. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי, אבל הפעם קיבלתי טיפול מיוחד, בלעדיות ומעמד VIP פלטינום. ראש הממשלה כיבד אותי בפוסט מיוחד מהחשבון האישי שלו, שבו כינה אותי "סוכן משטרתי" והכריז שמי שעומד מאחורי החקירות נגדו, מי שמפעיל את המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה, בתי המשפט ושירות בתי הסוהר, זה אני הקטן.
נתניהו מינף "תחקיר" שפורסם ב"גלובס", שבו נטען שהעברתי חומרים למשטרה בתיקי נתניהו והפכתי ל"מקור משטרתי חוזר". התחקיר היה עמוס סילופים, טעויות ואי־דיוקים. העובדה שהמשטרה פנתה אליי, ולא אני אליה, למשל. ועוד עניינים רבים. אבל אין לי כוונה להתגולל כאן על העיתונאי. הוא היה רק כלי ואני לא מאמין שפעל בזדון. סביבו פעלה מערכת גדולה בהרבה, משומנת וממומנת, שתפקידה אחד ויחיד: להמשיך במבצע של הנאשם להימלט מאימת הדין תוך ריסוקה של המערכת. ואכן, הפוסט של נתניהו סימן את האות והגייסות הסתערו. שיתוף פעולה עם המשטרה, בעידן נתניהו, הפך לבגידה. קודים שהיו שייכים פעם למשפחות פשע, הולאמו על ידי משפחת נתניהו. עיתונאי שמתבקש על ידי המשטרה להעביר חומרים שאסף ופרסם בעניינים של טוהר מידות, הופך לבוגד מסוכן שקשר קשר עם אויבי ישראל נגד הציונות.
המובן מאליו, שלפיו מצופה מאדם שיודע על עבירה פלילית לשתף בידיעתו את המשטרה אם היא מעוניינת בכך, נשכח. העובדה שחוק העונשין (סעיף 262) קובע חובת דיווח על מעשה פשע וקובע כי הימנעות ממנו דינה שנתיים מאסר, הועלמה. העובדה שאני וחבריי מעבירים כמעט דרך קבע חומרים שנאספו במהלך חקירות עיתונאיות גם לרשותן של רשויות חקירה אחרות (משטרה, מבקר מדינה וכו') הייתה כלא הייתה. עכשיו צריך להמשיך להסית נגד עיתונאים ולקעקע את האמון במערכת אכיפת החוק ובכתבי האישום נגד נתניהו, אז לעזאזל העובדות.
האירוע היה מתוכנן ומסונכרן בקפידה. ה"פאוור קאפל" של "גלובס" קיבל את החומר מאותו מבוע שמפיץ חומרי הכפשה נגד מערכת שלטון החוק מאז כהונתו של דן אלדד כמ"מ פרקליט המדינה. ברגע שבו עלה האייטם לאוויר, הופיע גם הציוץ המצווח הראשון של שמעון ריקלין. באותה דקה שוגרו גם לא מעט וואטסאפים של שופרות נוספים למו"ליהם. למחרת הופיע הפוסט של נתניהו ובעקבותיו גל עכור של גידופים במקרה הטוב ואיומים במקרה הרע. תודה לאל, נחשפה המזימה נגד ראש הממשלה. זה הכל בן כספית.
נזכרתי בקטע הבלתי נשכח ההוא (תמצאו אותו בגוגל) מ־2006. נתניהו, ראש האופוזיציה, יושב ליד עו"ד אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון ושואל אותו "אתה יודע למה השחיתות חודרת? אני אגיד לך למה היא חודרת". כאן דופק נתניהו על השולחן במנהיגות, וממשיך: "השחיתות חודרת כי העיתונות אינה חושפת את הפוליטיקאים המושחתים. היא איננה באמת חושפת אותם, ומערכות החוק והאכיפה הן מאוד מאוד מאוד, הייתי אומר, רכות וסלקטיביות".
אז ככה: ביבי היקר. כפי שמסרתי למשטרה חומרים על אהוד ברק, כפי שמסרתי לה חומרים בפרשת הרפז, כפי שעיתונאים רבים מאוד מסרו למשטרה חומרים על כל פרשיית שחיתות מרכזית בעשרות השנים האחרונות בישראל ובכל מדינה דמוקרטית בעולם, כך נמשיך לעשות את עבודתנו לטיהור החיים הציבוריים וניקוי האורוות שאתה וחבריך מזהמים. אתה יכול להמשיך לאיים, להסית, לסמן עיגולי מטרה סביב עיתונאים ולהלך אימים. אנחנו נמשיך ללא מורא וללא משוא פנים. זה התפקיד שלנו.
מתחו ביקורת גם על האתיקה המקצועית שלי. טיפוס כמו יעקב ברדוגו טען שאני שטינקר משטרתי. האמת היא שאני מעדיף להיות שטינקר משטרתי מנחקר וחשוד סדרתי. ברדוגו חמק בזמנו בעור שיניו מכתב אישום וזכה גם לדוח קטלני של מבקר המדינה. אני מחזיק בדוח בן עשרות עמודים של יו"ר מפעל הפיס, שנכתב בימים שבהם ברדוגו היה מנכ"ל מפעל הפיס, המסכם את מעלליו. האיש הוא עסקן מהדרג הירוד ביותר, פעיל פוליטי בשירות הוד מלכותם, מי ששיחק תפקיד בכיר בתפירת תיק העריקה של אורלי לוי־אבקסיס מהעבודה־מרצ לנתניהו תוך שהוא משמש במקביל כפרשן הראשי של תחנת שידור חשובה. הוא השתלט על גלי צה"ל במהירות ובכוחנות, הניס מתוכה כל מי שניסה לעמוד מולו ומשליט בה משטר אימה. בכל פעם שהוא (או שמעון ריקלין) מותחים עליי ביקורת, אני חש גאווה.
בהקשר הזה, סיפור קטן: בעיצומו של מבצע צוק איתן התקשר אליי אלי מויאל, ראש עיריית שדרות המנוח. אהבתי את האיש הישר והישיר הזה אהבה גדולה. נדמה לי שזה היה הדדי. "אתה לא מאמין", אמר לי, "מה קרה בלילה". הוא סיפר לי שבעקבות ראיון שנתן לערוץ 2 משדרות המופצצת, התקשרה שרה נתניהו לבת זוגו דאז, מוניק בן־מלך, וצווחה עליה בטלפון שעה ארוכה.
מוניק השמיעה לי את השיחה. זר לא יבין זאת. צריך לשמוע, כדי להבין את עוצמת הטרלול ואת ווליום הטירוף. בטרם הותר לי לשמוע את השיחה, השביע אותי מויאל שלא אעשה בה שימוש ללא אישורו. יש ברשותי הקלטה של השיחה הזו. מויאל לא אישר לי לפרסם אותה, אבל כן אישר לי לפרסם את התמליל. כך עשיתי, בעמודים האלה, לפני כחמש שנים.
לקראת בחירות 2015 הופעל עליי לחץ כבד לפרסם את ההקלטה עצמה. מויאל ובן־מלך התנגדו. ההקלטה לא פורסמה מעולם. מויאל נפטר מהתקף לב לאחרונה. יש כאן לא מעט אנשים שמוכנים לשלם סכומי עתק כדי לקבל את ההקלטה הזאת. ממני, הם לא יקבלו אותה לעולם. אין סכום כסף שיכול לגרום לזה לקרות. המילה שנתתי למויאל שווה הרבה יותר מכסף, גם לאחר מותו.
6. האמת על ג'נין
כמה מילים בהמשך לפס"ד "ג'נין ג'נין" שעשה צדק עם לוחמי צה"ל שלחמו שם לפני 19 שנה, ועם כולנו. להתגייסות ארגון הבמאים והבמאיות להגנתו של הבדאי שהתחפש לבמאי, מוחמד בכרי, אין מה להתייחס. זוהי אובדנות עצמית שמסבירה מצוין מדוע השמאל בישראל נפח את נשמתו ומת מות ייסורים. ההגנה על ה"חופש האומנותי" חשובה לאנשים האלה יותר מההגנה על שמו הטוב של צה"ל, על שמם הטוב של לוחמי צה"ל והחשוב מכל, על האמת.
השבוע התפרסם ב"הארץ" מאמר של כותב מוכשר, ערבי ישראלי בשם עודה בשאראת. כותרתו: אמא תרזה על טנק בג'נין. התזה פשוטה: למה צריך להתגייס ולהגן על לוחמי צה"ל שלחמו בג'נין? מה היה להם לעשות שם בכלל? איך יכול להיות שהצבא החזק במזרח התיכון עם הנשק המשוכלל בעולם מתנפל על מחנה של פליטים אומללים שגורשו מאזור הכרמל וחיים בצפיפות ועוני?
"ציפיתי שהמפקדים האלה יעשו חשבון נפש וישאלו את עצמם למה בכלל היו שם, על אדמה לא להם", כתב בשאראת, "במקומם לא הייתי מנתח את 4 הדקות בסרט, שבהן זקן הלום הרג והרס מספר מה הוא ראה ומה הוא שמע, והרי מטבע הדברים ולנוכח הטראומה הדברים נוטים לגוזמאות...", וכן הלאה.
אז אני כאן, עודה היקר, כדי לעזור לך להבין ולרענן את זיכרונך. חיילי צה"ל לא הגיעו לג'נין כדי לעשות שופינג או להשתתף במסיבת טבע. הם היו מילואימניקים שגויסו בן לילה קצת קודם, למחרת ליל הסדר, כשמחבל מתאבד ברברי פוצץ את עצמו באמצע אולם האירועים של מלון "פארק" בנתניה, שבו חגגו מאות יהודים את החג. 30 גופות של ישראלים, כולל נשים וילדים, כולם בבגדי חג, נאספו מרוטשות מתוך שלוליות הדם. 160 נוספים נפצעו.
אריאל שרון החליט שהגיע דם עד נפש ואין ברירה, צריך להפסיק את מסע ההרג הזה. קצת קודם, בפיגוע בדולפינריום, הוא עוד התאפק. "איפוק זה כוח", אמר אז. מחבל מתאבד אחר הסתנן לתור של בני נוער בכניסה למועדון ריקודים ופוצץ את עצמו, לוקח איתו עשרות נערות ונערים לעולם הבא. הוא זכה לפחות לפגוש שם בתולות. הם, כנראה שלא.
האינתיפאדה השנייה, עודה בשאראת, הביאה לרציחתם של למעלה מאלף ישראלים. היא לא נפתחה בגלל אירוע ביטחוני. היא לא נפתחה אחרי שישראל הכריזה שאין עם פלסטיני או שלא תקום מדינה פלסטינית. האינתיפאדה השנייה, שהוכיחה את הברבריות הפראית של שכנינו, נפתחה אחרי ועידת קמפ דיוויד, שבה הסכים אהוד ברק לפרמטרים של הנשיא ביל קלינטון שלפיהם מדינה פלסטינית עצמאית תוקם על למעלה מ־90% משטחי יהודה ושומרון. ערפאת סירב.
זו הסיבה שחיילי צה"ל נאלצו להגיע לג'נין. אגב, בניגוד להערכות, מבצע חומת מגן הדביר את הטרור. איכות החיים של ישראלים ופלסטינים השתפרה מאוד מאז. בניגוד לכל הצבאות האחרים בעולם, שר הביטחון הישראלי לא אישר לצה"ל לפתור את בעיית המתאבדים בג'נין מהאוויר. הוא חטף על זה אחר כך ממשפחותיהם של 13 ההרוגים שצה"ל ספג ב"טבח" בג'נין. אם אתה באמת מאמין שאפשר יהיה פעם להגיע לשלום בינינו לבין הפלסטינים, עודה בשאראת היקר, בשלב ראשון הייתי ממליץ לך להפסיק לספר לעצמך סיפורים. זו האמת היחידה של האירוע הזה. על כל השאר אפשר להתווכח.