למשמע התיאורים הנלהבים שליוו את טקס ההשבעה השבוע אפשר היה לחשוב שהקשיש המשמים שנכנס לבית הלבן הוא המשיח, ושהוא גירש את השטן. אכן, הדרך שבה יצא טראמפ מוושינגטון הייתה כמו תמצית מזוקקת של כהונתו: מכוערת, קטנונית ובלי גרם אחד של סטייל. בהיסטוריה האמריקאית הוא יירשם כנשיא ששלח מפגינים לאיים על הדמוקרטיה, אבל בהיסטוריה האזורית שלנו הוא יירשם כנשיא ששינה את פני המזרח התיכון לטובה, ואת זה אי אפשר לומר על אף נשיא אחר בעשורים האחרונים.
ג'ורג' וו. בוש, שהיה טעון בכוונות טובות, החריב את הסדר הישן והיציב באזור והוביל אותו לכאוס. ברק אובמה הפיח רוח גבית ב"אביב הערבי" וגזר מוות על מאות אלפים, ואומללות על מיליונים. על הדרך הוא גם נתן לאיראן את האור הירוק ואת היכולת הכלכלית להתפשט לתוך עיראק, סוריה, לבנון ותימן ולהפיץ את בשורת הטרור שלה. קרטר וקלינטון נתנו גושפנקא מאוחרת לפריצות דרך שישראל השיגה בעצמה מול מצרים, ירדן והפלסטינים. טראמפ לעומתם היה גיים צ'יינג'ר אמיתי.
בחצי שנה הוא השיג ארבעה הסכמי הכרה ושלום בין ישראל למדינות ערביות והחזיר את קטאר לחיק האומה הערבית. הוא לא היה חייב לעשות את זה. טראמפ יכול היה להכיר בריבונות המרוקאית על הסהרה בתמורה לעסקת נשק, אבל הוא התעקש שההסכם יכלול הכרה בישראל. הוא יכול היה למכור 35F לאמירויות בלי למצמץ, אבל הוא עמד על כך שזה יהיה במסגרת הסכם שלום עם ישראל.
המקטרגים יטענו שהוא השיג הסכמים עם מדינות שלא היו להן יחסי איבה עם ישראל, אבל העובדה היא שאיש מקודמיו לא השיג את זה. במהלכי החודשים האחרונים יצק טראמפ את היסודות לברית ישראלית־ערבית נגד איראן והפך את ישראל לשותפה לגיטימית של העולם הסוני. השינוי הזה יישאר עוד שנים אחרי לכתו, וגם ההכרה האמריקאית בבירת ישראל תישאר כעובדה קיימת. אם תהיה לביידן התבונה למנף את המומנטום שהתחיל טראמפ, ניתן יהיה באמת לייסד כאן מזרח תיכון חדש.
כרגע הנטייה של ביידן היא לבטל במהירות את כל מה שעשה קודמו. מהרגע שהתיישב בחדר הסגלגל הוא החל לעשות Undo לכל ההחלטות של טראמפ, ממש כמו שעשה טראמפ להחלטות של אובמה. ברור שטראמפ הותיר אחריו הרבה חורבן ונזק שצריך לתקן, אבל זו תהיה טעות של הממשל החדש לבטל את ההישגים שלו במזרח התיכון.
שורת המינויים שלו לא מבשרת טובות. כמעט כל אנשי אובמה, אדריכלי הסכם הגרעין המחפיר עם איראן, שובצו בעמדות מפתח: היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, ראש ה־CIA ביל ברנס, סגנית שר החוץ וונדי שרמן, ומעליהם הארכיטקט הראשי של ההסכם ג'ון קרי, שיהיה חבר בקבינט של ביידן. כל אלה מעוררים דאגה בישראל, שגם המסרים המרגיעים ששלח שר החוץ המיועד טוני בלינקן לא משככים אותה.
ראש הממשלה ממתין לשיחת הטלפון הראשונה עם ביידן כנשיא כדי להבין אם הוא מתכוון לחזור להסכם הגרעין הקודם כנקודת פתיחה, או שהוא פתוח לנסח הסכם גרעין חדש ומשופר. רק אחרי השיחה הזאת יחליט נתניהו אם הוא חוזר לפעול נגד הממשל, כפי שעשה בימי אובמה, או שיפעל עם הממשל כדי לשפר את ההסכם. נתניהו נוטה לחשוב שלא ניתן להשיג הסכם משופר.
רשימת המשאלות האולטימטיבית של ישראל מול איראן סוכמה יפה במסמך "12 הנקודות" של שר החוץ הקודם מייק פומפאו. היא כוללת מגבלות חמורות על תוכנית הגרעין של איראן, על ההתפשטות באזור, על התמיכה בטרור ותפוצת הטילים הבליסטיים. איש אינו שוגה באשליה שניתן יהיה לממש את כל הרשימה, אבל מסקר בלתי מדעי שערכתי בשבועות האחרונים בצמרת הביטחונית של ישראל יש קונצנזוס על נקודה אחת: "פסקת השקיעה". זו הפסקה שקובעת שב־2025 יוסרו המגבלות מעל תוכנית הגרעין, כלומר מעניקה לאיראן רישיון לייצר נשק גרעיני - והיא חייבת להימחק.
מעבר לפסקה הבעייתית הזאת - נחלקות הדעות. יש הסבורים שצריך להתמקד בהידוק המגבלות על תוכנית הגרעין, ויש הטוענים שעדיף להתרכז בצמצום ההשפעה האזורית של איראן. הרוב סבור שאם ימשיך ביידן בלחץ המקסימלי של הסנקציות מול איראן, הוא יוכל להשיג הסכם טוב יותר לישראל. הכרזת מלחמה על ממשל ביידן נראית כרגע כאפשרות הפחות מוצלחת מבחינתנו.
מה גם שעכשיו יתקשה נתניהו לגייס את הקונגרס נגד הנשיא כפי שעשה בעבר. ממשל ביידן כמעט נטול מצרים. הוא נהנה משליטה בבית הנבחרים ומיכולת להשיג רוב בסנאט. מבין האיזונים והבלמים של עקרון הפרדת הרשויות נותרה רק הרשות השופטת, שם הספיק טראמפ למנות שופטת שמרנית שיכולה להטות את הכף ולהפוך את בית המשפט העליון ללעומתי. הנה כי כן, גם במותה תרמה השופטת רות ביידר גינזבורג לדמוקרטיה האמריקאית.
מפגן הצביעות
ביידן יצטרך למצוא איזונים ובלמים גם לרשות הרביעית והמשמעותית ביותר שעומדת מולו: הרשתות החברתיות. במפגן מדהים של צביעות וחנופה השתיקו הרשתות החברתיות את טראמפ ותומכיו בערוב ימיו, וזה אחרי ארבע שנים שבהן הוא עשה פלאים לטראפיק שלהן. פייסבוק וטוויטר, שנותנות במה לכל הטומאה האנושית, שמזרימות נהרות של זוהמה וביוב לתוך מוחותינו, נזכרו פתאום שהן אחראיות גם לתוכן שמתפרסם אצלן.
אחרי ארבע שנים של ליבוי שנאה והפצת כל מסר ויצר מתועבים, הבינו בעלי הרשתות שהמחוקקים האמריקאים עומדים להיפרע מהן ולהטיל עליהן מגבלות ואחריות. הרשתות יצאו עכשיו מגדרן לקלס את ביידן, ואסור לו שיסתנוור מהחנופה. אם טוויטר ופייסבוק הפכו פתאום רגישות כל כך להפצת מסרים ששנויים במחלוקת, שיתכבדו ויחסמו גם את החשבונות של דיקטטורים אכזריים, של ארגוני טרור והתומכים בהם, של אנטישמים ושל שאר מפיצי התרעלה. מי שחפץ להביא בשורה של שינוי חייב לעצור את ההפקרות של הרשת החברתית.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]