סיפורם של עסקים משפחתיים שהוקמו בצל משבר הקורונה

לפני תחילת משבר הקורונה כל אחד מהם עסק בתחומו, כעצמאי או שכיר. אולם המגיפה גרמה להם לאחד כוחות ולהפוך את הקשר המשפחתי גם לקשר עסקי. לרגל יום המשפחה שמצוין היום, בני משפחה שהחליטו לפתוח עסק משפחתי חדש ולהפוך גם לשותפים עסקיים מסבירים מה הניע אותם לכך דווקא בתקופה כה מטלטלת, מספרים מהי חלוקת התפקידים ביניהם וגם מגלים כיצד השפיעה העבודה המשותפת על היחסים המשפחתיים.

שם העסק: Food Truck Square
מי בעסק: בני הזוג לימור וירון מזרחי וילדיהם

בסוף יוני 2020 נפתח ה־Food Truck Square של בני משפחת מזרחי בצומת כפר אדומים שבמועצה אזורית מטה בנימין. את העסק מתפעלים לימור מזרחי (50), בעלה ירון (51), ילדיהם מור (24) ולי (22) וגם הבת הקטנה שי (7) מגיעה לפעמים לעזור. במקום אפשר ליהנות מהמבורגרים, וגם, כפי שמעידה לימור, "מצ'יפס וכרובית מטוגנת הכי טעימים בעולם ושניצל בחלה עם מטבוחה, חציל ופלפל חריף". לימור היא קוסמטיקאית ויש לה קליניקה בביתה, והיא גם מרצה בנושא בריונות ברשתות חברתיות. ירון עבד עד הקורונה כנהג מונית. מור השתחרר מקבע וניהל עד פרוץ הקורונה מסעדה בירושלים, ולי מלצרה בה.

לפני עשר שנים איבדה המשפחה את הבן הבכור דוד־אל ז"ל, בן 15 וחצי במותו. "דוד־אל שם קץ לחייו לאחר מסכת התעללות מילולית, פיזית, חברתית, שהסתיימה ברשת החברתית", מספרת לימור. "אחרי טרגדיה כזאת את מצמידה את כולם אחד לשני. יש יותר דאגה, יותר רצון להיות יחד כל הזמן. אני מסעדנית לשעבר, גם מור ולי התעניינו במסעדנות, וירון חלם לפתוח עסק משפחתי בקרבת הבית. הרעיון המבריק של ירון היה משאית פוד־טראק. הזמנו אותה מחו"ל עוד לפני הקורונה, והיא נתקעה בנמל כשהיה סגר. פחדתי מאוד, אבל בסוף הפוד־טראק הגיעה, וכולנו ממש בתוך העסק הזה".

איך אתם מצליחים להתנהל בימי קורונה?
"עסק הקוסמטיקה שלי כל הזמן היה נפתח ונסגר בגלל הסגרים. מור ולי, שעסקו במסעדנות, הוצאו לחל"ת. בחצי השנה שאחרי פרוץ הקורונה המונית של ירון עמדה ליד הבית ללא עבודה, והוא מכר אותה בהפסדים. עכשיו כולנו בפוד־טראק. לא הייתה לנו בעיה לפתוח אותה בסגרים, למרות שבסגר השלישי יכולנו לעבוד רק במתכונת של משלוחים. בשגרה אפשר גם לשבת במקום, ליהנות ממוזיקה, מהנוף של מדבר יהודה. אנחנו גם מאוד נהנים לפנק את הלקוחות. לי משרתת לקוחות ברמה כזאת שהיא יודעת את שמם ואיזה רוטב וירק להכניס להם לסנדוויץ'".

מהי חלוקת התפקידים ביניכם?
"ירון אחראי על המתחם, על פיתוחו. מור אחראי על ההזמנות הגדולות, לי אמונה על הקניות היומיומיות. שניהם גם עובדים בתוך הפוד־טראק ומכינים את האוכל. הם בעצם בפרונט של המקום. אני מתעסקת יותר בבירוקרטיה, אישורים וכדומה". לימור מספרת שדוד־אל חסר מאוד לכל המשפחה. "הוא נוכח איתנו כל הזמן, אנחנו מדברים עליו המון", היא אומרת. "ההתגייסות של כל המשפחה לעסק החדש הייתה מיידית. כולם ראו את החשיבות של הביחד".

בני משפחת מזרחי נעזרו בפיתוח העסק במענק ממיזם WE19 של הבית לסולידריות חברתית, מיסודם של ענת ואמנון שעשוע. מתוך 8,000 יזמים ועסקים קטנים בתחילת דרכם שנפגעו כתוצאה מהמשבר ונרשמו למיזם, נבחרו 2,400 עסקים לקבלת מענק של 30־50 אלף שקלים. היוזמה, בהובלת ענבר שעשוע בר־ניר ועדי אטון, מנהלות־שותפות בבית לסולידריות חברתית, מאפשרת לעסקים המשתתפים במיזם לבחור איזה עסק מתאים למענק הצמיחה על בסיס הצגת סיפור העסק וצרכיו.

"קהל היעד שלנו זה כולם", אומרת לימור. "קודם כל, תושבי האזור הם הלקוחות היומיומיים שלנו. כשאין סגר, יש גם תיירות פנים. כל מי שנוסע לים המלח ועובר בכביש מספר 1, נתקל בנו. בגלל הקורונה לא הספקנו ליהנות מתיירות חוץ. אנחנו מחכים לימים טובים יותר".

שם העסק: Artbox - ערכות יצירה
מי בעסק: הגיסות והגיסים שחר ושי משולם ודברת ויאיר עבאדי

לפני כשלושה חודשים, במהלך הסגר השני, זיהו הגיסות שחר משולם ודברת עבאדי את הצורך של משפחות רבות בערכות יצירה שיעבירו בכיף את הזמן בבית עם הילדים, והקימו את המותג Artbox. בסופו של דבר גם הבעלים של שתיהן החלו לעזור להן. כל אחד מהארבעה ממשיך בעיסוקו מלפני המגיפה, בד בבד עם פעילותו בעסק החדש. לא במפתיע, יש ביניהם גם מי שעיסוקו נפגע בקורונה.

שחר (26), אמא לשתי בנות, היא מורה ומרצה לאנגלית המתגוררת בנצר חזני. בעלה שי (30) הוא בעלים של חנות סלולר העובדת כיום במתכונת מצומצמת וגם צלם מגנטים - תחום שכרגע אין בו עבודה. דברת (25) מבית חגי, אמא לשני ילדים, היא צלמת שכרגע לא עובדת בגלל הקורונה. בעלה יאיר (30) - אחיה של שחר - עובד כמורה. "בסגרים אנשים ישבו בבית וחיפשו תעסוקה", מספרת שחר. "דברת ואני אוהבות מאוד אמנות. זה בנשמתנו ומה שעושה לנו שמח, וחשבנו שזה יכול גם לשמח אחרים. זיהינו את הפוטנציאל, הבנו שלערכות יצירה יש ביקוש בימים אלה, אפילו יותר ממשחקים רגילים".

מה הייתה הערכה הראשונה שיצרתן?
"ערכה להכנת עציצים מבטון שיש בה גם שתילים. בהתחלה קנינו מעט מלאי, רק לעשר ערכות, כי לא תכננו שזה יהיה משהו גדול. התחלנו לפרסם בקבוצות של החברים והמשפחה, הם העבירו הלאה ואיכשהו הגענו לכל הארץ".

בשלב הזה רתמו הנשים גם את הגברים לעבודה. "הם יד ימיננו", אומרת שחר. "אם אנחנו צריכות לחדש מלאי, הם קונים. אם צריכות עזרה באריזות או עם חברת משלוחים, אז הם סוגרים את הפינות האלה. אנחנו הלב של העסק והם העוזרים שלנו. החודש הראשון של הפעילות שלנו היה באוקטובר. היום אנחנו כבר מייצרים מאות ערכות. בימים אלה אנחנו גם עובדים על בניית אתר ופיתוח ערכות נוספות. כיום יש ערכות של עציצים, של מקרמה, של הכנת שעון מבטון".

יש ביניכן חלוקת תפקידים?
"אני עוסקת יותר בצד השיווקי ובקידום העסק, ודברת יותר בתחום של ניהול כספים, אריזות ומלאי. כל הערכות שלנו הן חשיבה ויצירה משותפת לחלוטין. אנחנו יוצרות יחד, ולכל אחת מאיתנו יש את החוזקות שלה. דברת אלופת המקרמה, אני אלופת הבטון. כרגע אנחנו משווקות באינסטגרם (shachartbox), בפייסבוק, בווטטסאפ ודרך משפיעני רשת".

עד כמה העסק מסייע לפרנסת המשפחה?
"ברור שיש בימים אלה גם רצון להכנסה נוספת. גיסתי, למשל, בלי עבודה עכשיו, וכל הכנסה היא חשובה. התקופה הזאת קשה לכולם. בקורונה כדאי לחשוב על הזדמנויות נוספות לתעסוקה, כי אי אפשר לדעת מה יילד יום".

כיצד העבודה המשותפת משפיעה על היחסים המשפחתיים?
"זה מחזק מאוד את הקשר המשפחתי. אנחנו מבלות הרבה שעות ביחד, יוצרות יחד, וזה מחבר מאוד. כולנו ממש התקרבנו בעקבות העסק: גם אני וגיסתי, גם בעלי ואחי. נראה לי שהעסק מצליח גם מכיוון שכולנו חברים ממש טובים ולכולנו יש רצון להצליח".

שם העסק: מאיר פתרונות תקשורת
מי בעסק: משה מאיר ושלושה מבניו

את חברת מאיר פתרונות תקשורת (maeir.com) פתח בתחילת אפריל משה מאיר עם שלושה מבניו: נפתלי, הלל ואברהם־יצחק.
עד פרוץ המגיפה עסק משה (62), המתגורר בבית אל, בהשכרת דירות Airbnb. נפתלי (33) מבאר שבע הוא איש סאונד ותאורה שעבד באירועים ובהופעות, הלל (30) מקדומים הוא צלם ואברהם־יצחק (35) מפני קדם בגוש עציון הוא בעל אולפן להפקת קליפים.

עם תחילת הקורונה התאחדו הארבעה והקימו את העסק החדש. "תנועת התיירים מחו"ל פסקה, דבר שפגע בהכנסה השוטפת שלי. הופסקו גם האירועים והחתונות, והפרנסה של הבנים שלי ירדה מאוד", מספר משה. "אנחנו משפחה של יזמים, לא נשב בבית ונגיד שאין הכנסה והממשלה לא עוזרת. לפני הקורונה כל אחד מאיתנו היה בעל עסק בפני עצמו, ובעקבות המצב החדש מיד התחלנו לדבר בינינו איך אפשר לשלב כוחות ולאיזה תחומים יש עכשיו דרישה".

"הגענו למסקנה שיהיה ביקוש לשידורים חיים של כל מיני אירועים", הוסיף. "זה התחיל קודם כל מחתונות. אנשים התחילו לעשות חתונות עם 10־20 איש, לפי ההנחיות, ורצו שרבים אחרים ישתתפו בשמחתם. התחלנו לתת פתרון מקצועי לשידור חתונות באופן מקוון. זה התגלגל והמשיך הלאה לכל מיני תיכונים שרצו לעשות מסיבות סיום. אחר כך נוספו גם זמרים שהחלו לעשות הופעות מקוונות. התחלנו לייצר להם את פלטפורמת השידור".

"בחודשיים האחרונים למשל החלה תקופת ההרשמה לתיכונים", הוא מספר עוד. "בדרך כלל עושים ערבי היכרות בבתי הספר. עשינו להרבה תיכונים ערבי היכרות עם סיורים וירטואליים בבתי הספר. תחום נוסף שאנחנו עוסקים בו נוגע בעיקר לציבור החרדי. בבתי ספר חילוניים יש שיעורי זום, מה שלא קיים אצל החרדים. אנחנו עושים להם כיתות וירטואליות באמצעות הטלפון".

איך התחושה לשתף פעולה עם בניך?
"בשבילי זה חלום. איזה אבא לא רוצה לעבוד עם הבנים שלו? אני גם כל כך מלא הערכה על איך שהם מסתדרים ביניהם. בעבודות כאלה יש הרבה מתח. אלו הפקות עם לוח זמנים, אתה תלוי בציוד שצריך להגיע, ולא ראיתי ביניהם אף מריבה. הבנים תמיד היו בקשר טוב, אבל העבודה יחד אפילו מחזקת את הקשר. יש בינינו חלוקת תפקידים. אני עוסק יותר בשיווק ובפרסום, והבנים עושים את העבודה בפועל. לפעמים, כשיש לחץ, אני גם עוזר להם. הבסיס להצלחת עסק משפחתי הוא הכבוד ההדדי והרצון ללמוד אחד מהשני. היום, ברוך השם, אנחנו מצליחים להתפרנס ולא יושבים בבית חסרי פרנסה".

שם העסק: ביס בואנו
מי בעסק: בני הזוג מורן ומשה בואנו

בעקבות הקורונה הוצאה מורן בואנו (38), סוכנת נסיעות מנהריה, לחל"ת, וכך גם בעלה, משה (שיקו), שעבד בחברה לעיבוד שבבי. "כבר לפני הקורונה היינו מאלה שלא גומרים את החודש", מספרת מורן, אם לשני ילדים. "בעקבות החל"ת היינו במצב כלכלי כזה שהיינו בוכים בלילה, ממש ככה. בחל"ת הרי לא מקבלים את השכר המלא. זה גרם לי בוקר אחד להעלות סטורי על מה עשתה לנו הקורונה. ממש היו לי דמעות בעיניים. כתבתי שאני מחפשת עבודה, לא משנה אם זה לנקות או לסדר מדפים, העיקר לעבוד. קיבלתי הרבה חיזוקים מאנשים, בהם כאלה שהכירו את יכולות האפייה שלי ואת הכריכים המושקעים והטעימים שהייתי תמיד מכינה. אנשים אמרו לי: 'תעשי עם זה משהו'".

אימצת את הרעיון?
"שאלתי את בעלי אם הוא רואה עצמו יוצא לרחוב ומציע לאנשים כריכים. הוא ענה שיעשה כל מה שצריך. למחרת קמנו, קנינו שתי סלסילות, לחמניות, טונה, הכנו ביצים קשות, חתכנו ירקות, הוספנו רטבים למיניהם וגם חמוצים, הכנו 15 כריכים ויצאנו לדרך. הגענו לרחוב הגעתון, הרחוב הראשי בנהריה. עברנו ליד חנויות, והצענו את הכריכים. קיבלנו המון 'לא'. ביום הראשון מכרנו רק שישה ואת השאר חילקנו לנזקקים ברחוב".

זה לא גרם לכם להתייאש?
"לא. למרות שאמרו לנו 'לא', הגענו שוב למחרת, ובסוף אנשים קנו. מיתגנו את העסק בשם 'ביס בואנו'. התחלנו בחודש מאי, ונכון להיום אנחנו עומדים כבר על הכנה של 40 כריכים ליום. אנחנו קמים ב־04:30 לפנות בוקר כדי לחתוך ירקות, להכין כריכים. הכל אצלנו טרי. אנחנו לוקחים 15 שקלים לכריך, ויש מגוון רחב: כריך סביח, בלקני, תוניסאי ועוד".

העבודה המשותפת חיזקה את הקשר הזוגי?
"זה השפיע בצורה מדהימה. שיתוף הפעולה בינינו תרם לזוגיות שלנו. אנחנו מסתדרים מאוד בעבודה המשותפת, ויש גם חלוקת תפקידים: משה חותך, מורח את המיונז, ואני על הגז עם השקשוקה. העבודה הזו גם משפיעה לטובה על הילדים. אנחנו חוזרים מוקדם יותר הביתה, מסיימים לעבוד בערך בשעה 12:30, ונמצאים עם הילדים".

מהן השאיפות הלאה?
"אנחנו מתחילים עכשיו להתרחב ולגבש קונספט של מגשי אירוח לאירועים קטנים, עם כל מיני כריכים ומאפים מיוחדים. בעבר לא חלמנו בכלל להקים עסק, לעשות משהו עצמאי. אבל במצב הכלכלי הלא פשוט שנקלענו אליו הבנו שבמקום לבכות צריך לעשות".