הייתי ילד בן 7 כשהתחילה המלחמה. גרנו בסופיה, בירת בולגריה, ואני זוכר שההורים הסבירו לי שצריך להסתיר שאנחנו יהודים, כדי שלא יזהו אותנו. אבל בסופו של דבר, המשפחה שלנו נלקחה למחנה עבודה בבולגריה.
מה שאני הכי זוכר מהתקופה הזו זה בעיקר רעב וקור. גרנו בתנאים לא תנאים, במבנה גדול ששימש לפני המלחמה כמחסן. אבא שלי עבד, ואני, יחד עם אמא שלי וסבתא שלי, הסתובבנו וחיפשנו במה לעבוד כדי להרוויח קצת כסף. אין לי מושג איך שרדנו את התקופה הזאת. אני בעיקר זוכר שהייתי תמיד רעב.
גם כשהמלחמה נגמרה והנאצים הובסו, החיים שלי לא הפכו לקלים. הילדים האחרים הציקו לי כל הזמן, וקראו לי בשמות גנאי מפני שאני יהודי. גם הרעב נמשך. ב־1948 עלינו לישראל. לאחר שירות בצה”ל, למדתי באוניברסיטה והפכתי לארכיטקט.
הכרתי את אשתי ונולדו לנו שלושה ילדים. הייתי עצמאי ולא ממש הצלחתי לחסוך לפנסיה, אז בגיל 72, כשאשתי חלתה והייתי חייב עוד הכנסה כדי לרכוש תרופות, חזרתי לעבוד בחנות רהיטים ועבדתי עד גיל 83, עד שלצערי אשתי נפטרה.
כיום אני מתקיים מקצבת זקנה של ביטוח לאומי. לאחרונה יצרו איתי קשר מהקרן לידידות, ועכשיו אני חלק מהתוכנית “בכבוד ובידידות” שלהם. כבר קיבלתי סיוע בחודשיים האחרונים, ואני אמשיך לקבל סיוע כל חודש כל חיי, כי זה ממש עוזר לי לשרוד כלכלית.
הכותב הוא ניצול שואה
(הביא לדפוס: יובל בגנו)