לראיון המלא עם אפרת רייטן:
ידיעה על המתמודדת הטרייה לכנסת אפרת רייטן נפלה בהפתעה, שלא לומר בסערה, על דור שלם שלמד לאכול ולשיר על פי ההנחיות המגניבות בקלטות הילדים שלה. אבל רייטן עצמה, הרבה אחרי שחתמה את הפרק ההוא בחייה, ליקטה הרהורים לשליחות ציבורית לכל אורך המסלול שחישבה מחדש. היא סיקרה מאבקים חברתיים על המסך וניהלה מלחמות משפטיות כעורכת דין, אבל נקודת המפנה הייתה כשייצגה את הורי ההרוגים באסון נחל צפית, שבו נספו לפני שלוש שנים עשרה תלמידי המכינה הקדם־צבאית בני ציון שלוחת תל אביב. מול עוצמות היגון והרשלנות נפלה ההחלטה לחזור למשחק, והפעם במגרש של הגדולים.
"הפגישה הראשונה בתיק האסון הייתה עם אלי זהר ז"ל שהיה יו"ר הפירמה", היא נזכרת היום. "הורי ההרוגים שלחו שני אבות שייצגו אותם, ואני זוכרת שהסתכלתי עליהם ולא ידעתי את נפשי. הם היו כבויים, אבודים. צל מהלך. הכאב שלהם ממש הציף את החדר, ואני כל כך יכולתי להזדהות איתם, כי הם היו בגילי, והבן שלי בערך בגיל שהיה הילד שהם איבדו. ואז התחלתי לצלול לפרטים וראיתי את הפער בין ההפקרות שהייתה באירוע לגודל השבר שלהם. זה היה מחריד ובלתי נתפס, כי מדובר בצעירים מלח הארץ שהתנדבו למכינה קדם־צבאית יוקרתית שהיה קשה להתקבל אליה ושחרטה על דגלה חינוך לאחריות ולמנהיגות, והם דחו את השירות הצבאי שלהם מכל הסיבות הנכונות והגיעו לטיול גיבוש, אפילו לא הכירו אחד את השני, וכשהתחלנו לעבוד על הראיות, ראינו עד כמה נהגו בהם ביהירות, בזלזול ובהפקרות עד הסוף הטרגי.
"מנהל המכינה יובל כאהן, סגן אלוף במילואים, נחשב בעיני הצעירים וחלק מההורים לדמות נערצת. אי אפשר היה בכלל להתווכח או לסתור אותו. הייתה מדריכה צעירה שניסתה להתנגד לו וביקשה פעם אחרי פעם לדחות את הטיול מתוך הבנה שהוא מסוכן, אבל אנשי המכינה ביטלו את החששות שלה בזלזול. אמרו לה, 'את היסטרית'. כתוב שהיהירות היא אם כל חטאת? מאז שאני רואה את הצעירה הזאת שעומדת היום לחקירה נגדית קשה במשפט הפלילי, המילים האלה לא עוזבות אותי".
וזה מה שהביא אותך לכנסת?
"החלטתי להילחם במציאות שלא תואמת את הערכים והחינוך שגדלנו עליהם, כי השבר היה לא רק באובדן הערכים של המכינה, אלא בעיקר כשראיתי את ההתנהגות של השרים ומשרדי הממשלה. גם הם לא טרחו לקחת אחריות. להפך, הם רק ניסו להפיל אותה אחד על השני. פנינו למשרד החינוך, למשרד הביטחון ולמשרד ראש הממשלה כדי שדבר ראשון יקימו ועדת חקירה. להפתעתי ולאכזבתי, למרות שהיה מדובר באסון בסדר גודל כזה, הם הסתפקו בוועדת הסדרה. ישבו בה אנשים ממשרדי החינוך והביטחון ונציגי המכינות כדי לבדוק את עצמם וכתבו תוך חודשיים נהלים שהוגדרו כהמלצות וולונטריות ונשארו בגדר טיוטה ועד היום לא יושמו. שום תקנות בחוק המכינות לא תוקנו. עשרה ילדים מתו באסון נורא, ועד היום המדינה לא לקחה עליו שום אחריות ומנהל המכינה מאשים את המדריכה באסון".
היה רגע מיוחד שהוביל להחלטה?
"כן, כשליוויתי את ההורים לוועדות הכנסת. אני זוכרת שעמדתי שם והיה לי ברור שפה אני צריכה להיות. הרגשתי ממש תחושה עמוקה שצריך להחליף חלק מאנשי המשכן, כי משהו בעמוד השדרה הערכי שלהם השתבש. באנו לשר החינוך ואמרנו: חייבים להקים ועדת חקירה, אבל שר החינוך אמר שזה לא תפקידו. הלכנו לשר הביטחון, והוא בכלל לא טרח להגיב. הגענו לוועדת החינוך של הכנסת, הייתה ישיבה קשה ומתוחה. ההורים זעקו, חברי הוועדה בכו, כולם אמרו שבוודאי, אין שאלה בכלל, חייבים ועדה פרלמנטרית וברור שתקום, וכמובן ששום דבר לא הוקם. כולם הסתפקו בכסת"ח הזה של ועדת ההסדרה. רק לאחרונה, אחרי חודשים ארוכים של מאבק, השר לענייני התיישבות צחי הנגבי פינה מזמנו וישב איתנו במשך שלוש שעות. הוא הקשיב להורים בקשב רב, עשה בדיקה פנימית, והוא זה שהקים בסופו של דבר את ועדת החקירה".
תגובת עו״ד אורי קורב וסיון רוסו באי כוחו של יובל כאהן: "הרוח במכינת בני ציון הייתה של צניעות, עשייה, ליברליזם, שויון וסיוע לחלש. עמדתה של המדריכה נעם דור התקבלה, נשמעה ונשקלה בכובד ראש על ידי יובל ואביב. יובל קבע כללי בטיחות והוראות כדי למנוע כל סיכון לחניכים, ובסופו של יום אף הורה לבטל את הטיול בנחל. גרסתו של יובל, שלפיה הוא הורה לנעם שלא להיכנס לנחל במקרה של ירידת גשם, היא זו שהתקבלה על ידי הפרקליטות בכתב האישום. ואילו גרסתה של נעם דור שנסתרת באמצעות ראיות בזמן אמת - נדחתה על ידי הפרקליטות. אנו בטוחים כי בסופו של ההליך לאחר שמיעת הראיות יזוכה יובל מהמיוחס לו, ובית המשפט יקבע כי הבטיחות הייתה בראש מעייניו של יובל והוא פעל לשמירת ביטחונם של החניכים שהיו בבת עיניו. יובל שרוי בצער עמוק מאז האסון ומשתתף בכאבן של המשפחות".
חלום ליד הים
ביתה היפהפה של רייטן בנמל יפו רוחץ בגלי הים. הדרך אליו עוברת בסמטאות עקלתון שריאות ירוקות, פיסות ים תכולות ופיגומי בנייה משמשים בהן בערבוביה. ביום שבו נפגשנו לבשו הבתים הציוריים בדי מלמלה לבנים והתקשטו בסידורי פרחים. רייטן אומרת שעם דעיכת הקורונה, שבו החתונות ליפו, וכך מציינים אותן במקום שמכיל בתוכו את קשת הדתות והמנהגים.
"חיה ותן לחיות" זו גם תפיסת עולמה הפוליטית. "אין פה בכלל אישיו של ערבים ויהודים", היא קובעת. "אני מכבדת את המנהגים, הטקסים והתרבות של השכנים שלי ומבקשת מהם שינהגו כך כלפיי. העיקרון הזה עובד בצורה נהדרת אצל כל מי שמאמץ אותו".
עדיין יש פערים משמעותיים בין ערבים ליהודים ביפו.
"נכון, כי האזור לא הומוגני. זו לא השכונה שגדלתי בה ברמת השרון. יש ביפו אוכלוסיות חלשות ולפעמים מבחוץ נדמה שהאוכלוסייה החזקה דורסת את הוותיקים. אבל דווקא בגלל ההתפתחות המואצת הגיעו ליפו הרבה מאוד משאבים, והיא נהנית מתנופת פיתוח. ככה כולם מרוויחים".
גם היא ומשפחתה הרוויחו כשבחרו במקום הזה לפני 20 שנה. האזור היה אז נטוש ומוזנח, ובלב הפארק הצמוד לביתה התנשא הר זבל עצום. "באתי לפה בעקבות החלום של בעלי לגור ליד הים", מחייכת רייטן.
"היינו זוג בלי ילדים, וידנו לא הייתה משגת לבית בתל אביב שרואים ממנו את הים. אבל כשהוא הביא אותי לכאן, נעתקה נשימתי ולא מהיופי, אלא מהעובדה שלא היה פה כלום. רק עגמ'י, שלא זכתה אז לעדנה והר של זבל וסירה בצד השני של הכביש שבתוכה גר לו הומלס עם שני כלבים שלא הפסיקו לנבוח. להומלס קראו מריוס, והיה לו חבר שהביא לו אוכל בכל יום שישי, ולפני שהכלבים היו אוכלים את השאריות היה מגיע לפה נחיל של עכברושים. כל עכברוש חתול. גרנו לבד בבניין, אף אחד לא רצה לגור פה, כי היו קצת מהומות באותה תקופה ובכל פעם שירד גשם הרחוב הוצף בזבל ולא יכולנו לצאת מהבית. עבדתי אז בתוכניות הבוקר בטלוויזיה, והמונית הייתה מחכה לי בקצה הרחוב, כי אי אפשר היה להיכנס לתוכו. המים הגיעו עד הפיר של המעלית".
ושרדת את כל זה?
"כל הזמן אמרתי, כשיהיו לי ילדים אעבור מפה. וכשנולדו עומרי ואביגיל (כיום בני 17 ו־13 בהתאמה), היו לנו ויכוחים סוערים אם להישאר או לעזוב. גל בעלי היה אומר, תראי איפה את גרה, שני מטר מהים, איפה עוד תמצאי מקום כזה? היו לנו הרבה מאוד מריבות על הנושא הזה בבית, ואז גל היה נשבר ואומר, טוב, בואי נחפש מקום אחר. ונסענו לחפש בשכונות התל אביביות הישנות והייתי חוזרת לכאן עם הזנב בין הרגליים, כי עם כל הקושי והאתגר של המגורים במקום הזה, יש ביפו קסם וכישוף ובדיוק כמו השיר 'אין כמו יפו בלילות' גם אין כמו יפו בימים. למדתי כל כך הרבה על עצמי ועל החיים בשכונה שמגלמת אנושיות וצניעות וחיבור שאינו תלוי בדבר".
אבל האתגרים לא הלכו לשום מקום, ורייטן נאבקה. ייתכן ששם נבטו זרעי הפעילות הציבורית: "נלחמתי מול העירייה וגופים נוספים כדי לארגן גני ילדים ביפו, כי כשהילדים היו קטנים, שלחו אותנו לגן בנווה צדק. בהתחלה אף אחד לא ספר אותי. אני זוכרת שנקבעה לי פגישה עם עשרה גורמים בתל אביב, כל אחד קשור בצורה מסוימת לחינוך. ישבתי מולם ואמרתי להם: 'כבר עשיתי לכם את כל שיעורי הבית, בדקתי, חקרתי, אספתי נתונים, ויש פה ילדים שמספיקים לשתי כיתות גן'. והם ישבו מולי משועממים, עייפים ושחוקים ובלי להתבלבל אמרו לי: 'אנחנו בכלל לא מבינים למה הלכת לגור ביפו. יפו זו עיר שינה. אם רצית לבוא לגור פה, את יכולה לבוא בטענות רק אל עצמך'. אמרתי להם, אתם מנותקים, בואו לשטח, תראו שצריך פה גנים ופארקים. והייתה מלחמה וניצחנו בה ופתחנו גנים והוצאנו צו מניעה לבנייה בנמל יפו, והמשכתי להיאבק גם כשהביאו שופלים והרסו את ההאנגרים שהיו על הנמל והכשירו מגרש חניה, ולא ויתרנו עד שסגרו את החניון. אפשר לומר שגם שם חשבתי על הדרך לכנסת, כי לא יכולתי עם האטימות הזאת".
לדבר מרב מיכאלית
אז עכשיו היא לגמרי שם. "אני הולכת לעבוד", היא מצהירה. "מבחינתי אני מעתיקה את המשרד שלי כעורכת דין במגדל אלקטרה למשרד החדש בכנסת ועדיין ממשיכה לייצג, אבל הפעם לא את הלקוחות במשרד אלא את האנשים שהצביעו לנו".
ייתכן שתמצאי את עצמך עובדת בקמפיין לבחירות חמישיות.
"המצב שבו אנחנו נמצאים כיום הוא תולדה של ההתנהלות הקודמת. אין יש מאין. לא לחינם אנחנו הולכים פעם אחרי פעם לבחירות. זו לא תופעת טבע, מישהו מנווט שזה יקרה. נתניהו אחראי למצב הזה בתור מי שמנהל את המדינה, וצריך להיות עיוור מוחלט כדי שלא לראות איזה חלק יש לו בקטסטרופה שהגענו אליה".
לדעתך יש לו סיכוי גבוה לעמוד גם בראש הממשלה הבאה?
"אנחנו עושים את כל המאמצים שזה לא יקרה. ועדיין, גם אם יהיו לנתניהו 61 ידיים, חצי מהעם לא רוצה לראות אותו בשלטון. ואם הוא מנהיג עם אחריות ודוגמה אישית, הוא לא יכול להתעלם מרחשי הלב של חצי מהציבור, גם בשם השרידות או העיקרון שהוא מאמין בו, שהוא מושיע העם. הייתי מצפה שיתמודד עם הנתון הזה ולא עם פקה פקה שאשא שאשא - שפל נוסף מצד ראש ממשלה, שבמקום להשיב באופן ענייני ולהגיב לגופים שמבקרים אותו, הוא מעדיף להשפיל וללגלג".
ובני גנץ? איך את מסבירה את ההצלחה היחסית של מפלגתו בבחירות?
"אני חושבת שבשבועיים האחרונים לפני הבחירות היה לו קמפיין מוצלח. וגם היה חיבוק שקיבל מתוכניות טלוויזיה מסוימות, שלא לומר ממש קמפיין געוואלד. אנחנו לעולם לא נסלח לגנץ ולמפלגה שלו על הממשלה הפריטטית ועל תיקון חוקי יסוד על ימין ועל שמאל. הייתי רוצה לקוות שאנשים לא יסלחו ולא ישכחו לו את זה. בפועל, הוא קיבל הזדמנות שנייה ומפתיעה. אולי הצביעו לו מתוך חמלה או מסיבות אחרות, אבל אם גם הפעם במשא ומתן על הרכבת הממשלה לא תניע אותו רק טובת המדינה והבוחרים שלו ויהיו שם אינטרסים אחרים, אז האכזבה שהוא ספג במהלך הקודם תהיה כאין וכאפס לעומת האכזבה שינחל הפעם".
אתם תנסו להקים איתו ממשלה?
"הצהרנו מהרגע הראשון שאנחנו משאירות את כל האופציות פתוחות, כי אנחנו תומכות בלב שלם בשינוי, והשינוי חייב להגיע מכל הכיוונים".
הנה גם את כבר מדברת מרב מיכאלית, לשון רבים נקבה. זה מידבק?
"כי חשבתי על מרב במשא ומתן הזה, ונכון לזמן שאנחנו מדברות, ההבטחות מצד כולם, כולל יאיר לפיד, הם לניהול משא ומתן קואליציוני בציפייה שיהיה רוב לגוש השינוי. אם הניהול יהיה נכון, הסיכוי לזה קיים ואפשרי. אני יודעת את זה מניסיוני כמגשרת. לפעמים באים אליי צדדים מנוגדים בתכלית, שונאים ונצים, תהום פעורה ביניהם, ולמרות שצריך להגיע להסכמות, נראה שאין שום דבר שמחבר ביניהם, אבל במבחן התוצאה הם מתיישרים. אני תמיד אומרת שעם המגשר הנכון אפשר להגיע להסכמים".
קחי נשימה ושחררי
רייטן, 48, עסקה בעשור האחרון בעריכת דין בגולדפרב־זליגמן, שנחשב לאחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארץ. מתוקף היותה שותפה במחלקת ליטיגציה מסחרית, ניהלה תיקים רבים שעסקו בסכסוכים מסחריים. "ודווקא בתיקים שלא עסקו בכסף הרגשתי שאני פורחת", היא צוחקת. "דווקא בנושאים חברתיים יכולתי לשקוע בלי להרגיש בכלל שהיום נגמר או שאני עסוקה גם בשבת ובחג. ייצגתי בתביעות לשון הרע והוצאות דיבה, ואת הרופאים במאבקים מנהליים ואת עמותת לילך ועמותת תסמותק של ילדים עם תסמונת דאון, שסבלו מאפליה של קצבאות וגמלאות. את חלקם ייצגתי פרו בונו וראיתי בכל התחומים שאם עובדים קשה ונכון, מצליחים לעשות שינוי. הבנתי שזו תקופת הכנה והפעילות הציבורית תהיה השלב הבא. היום אני באה לכנסת מצוידת בכלים שהשגתי ושכללתי מעבודתי גם בטלוויזיה וגם בעריכת דין".
אילו כלים מהטלוויזיה מתאימים לפוליטיקה?
"כל הפן התקשורתי לא קשה לי. אני מגיעה לאולפני טלוויזיה כדי לקדם את האג'נדה שלנו ומרגישה שם בנוח. אני יודעת לדבר ואין לי פחד קהל. ואני גם מזהה סאבטקסט, דברים שעיתונאים רוצים להגיד או לשמוע. הרי הייתי שם לפניהם. חלקם גם מכירים אותי מהפרק ההוא, אז יש פתיחות ותחושה נעימה של נכונות להקשיב".
לפי התגובות שחטפת כשנבחרת לכנסת, יש שיאמרו שההיכרות עם האולפנים מהצד השני דווקא פגעה בך.
"זה מדהים, כי בחודשיים שחלפו מאז שנודע שאני מתמודדת, העיסוק בעבודתי לפני 20 שנה היה אובססיבי וזה היה לי מוזר, כי הרגשתי שלוקחים שתי זהויות מהעבר ומההווה שכמעט מנותקות לגמרי ומנסים למזג אותן. ואני לא רציתי בכלל להתעסק בעבודתי בערוץ הילדים. במשך כל השנים, כשפנו אליי בבקשות ראיון, לא רציתי להתראיין, כי ידעתי שיתחילו לחפור בפרק ההוא בטלוויזיה ובערוץ הילדים, ודי, אני כבר מזמן לא שם. הפעם נכנסתי לכנסת בעיניים פקוחות. ידעתי שזה יגיע מכל הכיוונים. אז אמרתי לעצמי, שייהנו, שידברו, שיזכרו, שתהיה להם נוסטלגיה. רוצים לדבר על מישהי שהיא רק בראש שלכם? בואו, תוציאו".
נעלבת?
"בגיל 38, אחרי שסיימתי את הסטאז' של עריכת הדין, נסעתי לטיול לנפאל עם כמה חברות. כבר הייתי שנים אחרי הקריירה הטלוויזיונית שלי, מנסה לחשב לאן פניי מועדות, ולמרות שחיבקתי את חיי הנצח של קלטות הילדים, זה גם היה קצת יחסים מורכבים. וערב אחד ישבנו כל הבנות בטיול לשיחה, וכל אחת סיפרה מה הביא אותה למסע החדש. הייתה שם גם רותי גאון, אמא של ילד שיש לו תסמונת נדירה שבאה לידי ביטוי בשומות גדולות שמופיעות על גופו. רותי, שהיא האישה הכי שמחה שפגשתי, ציירה נקודות על הפנים שלה והעלתה את התמונה לרשת אחרי שנתקלה בלעג של אישה ובתה, ובתגובה אנשים רבים העלו תמונות דומות לאות הזדהות. בערב ההוא היא אמרה לי, אני חייבת לספר לך שהילד שלי צריך לקבל הרבה מאוד כדורים ותרופות, והוא לא אוהב את זה, והדבר היחיד שעוזר לכולנו בהתמודדות היומיומית הוא הקלטות שלך. אנחנו שמים לו אותן במכשיר והוא משתתק וצופה בהן ומוכן לקחת כל תרופה שצריך".
למה כל כך קשה לך עם הפרק ההוא בערוץ הילדים?
"כי סוף־סוף הרבה אנשים רואים אותי כמי שאני היום וכבר עשר שנים. הבת שלי בת 13, ובשבילה אני אמא עורכת דין, היא לא מכירה אותי כסלב מהטלוויזיה. עד ההתמודדות לכנסת היו לי חיים רגילים ושגרתיים, משרד, בתי משפט, בית, וחזרתי בערב אל המשפחה שלי בשקט ובשלווה. אני מאוד לא אוהבת את החשיפה, זה לא כיף לי, להפך. נורא נהניתי לייצג אחרים, לשים אותם על הכוונת, לעשות שינוי. כשנכנסתי לפוליטיקה ידעתי שאצטרך לשלם את המס הזה. אז אמרתי, טוב, קחי נשימה עמוקה ותשחררי".
רייטן מתייחסת בסלחנות לתופעת אושיות הרשת לילדים שהחליפו את כוכבי ערוץ הילדים. "אני לא בעולם הזה, הבת שלי כן, וזו תרבות מתפתחת", היא אומרת. "כל האנשים שחושבים שזה לא חינוכי מספיק, אמרו את זה עלינו גם בערוץ הילדים. היינו נראים להם חדשניים מדי, היו טענות על סגנון הלבוש והדיבור וההנחיה, והיום אנחנו כבר כל כך פאסה. אני לא בן אדם שמרן בשום דבר, רק בערכים. ולכן בתקופת הקורונה כשהילדים שלי ישבו שנה שלמה בבית, הרגשתי שמשרד החינוך לא מדבר אליהם ולא סופר אותם. חשבתי שהיה צריך לגייס את נציגי ועד ההורים ואת מועצת התלמידים הארצית כי הם יודעים לא פחות מכל השמרנים במשרד מה הכי טוב לעשות".
רק ככה עושים מהפכות
הכניסה לפוליטיקה התרחשה כמעט באקראי. עם סיום הסאגה המשפטית בין מרב מיכאלי לעמיר פרץ, שקדה היו"ר הטרייה על רשימות לפריימריז ובמקביל החלה לערוך סדרים דחופים במנגנוני המפלגה. "נציגים שלה פנו אליי לבדוק אם אהיה מוכנה לשבת בוועדת החוקה של המפלגה", מספרת רייטן, "ואני השבתי בחיוב. וגם אמרתי שאני רוצה לפגוש את מרב באופן אישי כדי להחמיא לה על השינוי שהיא מובילה ועל הרוח החדשה. בפגישה היא שאלה אותי, ומה איתך? למה גם את לא מצטרפת? אמרתי, אין לי זמן, אני מחויבת לתיקים גדולים, אולי בעתיד.
ומרב אמרה, 'הכל פה נעשה במהירות הבזק בגלל לוח הזמנים הדחוק, הבטחתי לקיים פריימריז, אז אנשים נכנסים לקמפיין גם ברגע האחרון'. ושוב אמרתי לא. הבטחתי לעזור במטה, לנהל משברים, להציע ייעוץ משפטי, ומרב התעקשה שאתפקד. היא אמרה, תנסי, מה אכפת לך? זה היה ביום חמישי. היה לי זמן לתת לה תשובה עד שבת בערב שאז היה המועד הסופי להגשת מועמדות. וכל סוף השבוע התחבטתי. זה לא הניח לי. בשבת בחמש אחר הצהריים נתתי תשובה חיובית. ובשמונה כבר הגישו את השם שלי. היו לי שלוש שעות להודיע ולמלא טפסים. אבל הרגשתי שאני לוקחת תיק גדול, שבמקרה אני גם הלקוחה שלו, והתנפלתי. בנינו צוות, ניהלנו את זה כמו מלחמה. כל כך האמנתי בדרך של מפלגת העבודה ובמרב מיכאלי שידעתי שגם הבאזז התקשורתי שווה את המחיר".
את מתחברת לסגנון הפמיניסטי של מרב?
"אני מאוד מעריכה אנשים שבוחרים דרך ולא זזים ממנה, למרות הביקורות הלא ענייניות והארסיות שהיא קיבלה בתחילת הדרך. צריך להיות אישיות מאוד חזקה להמשיך בדבר שאתה מאמין בו בלי לשים לב לכל הספקנים הפסימיים. רק ככה עושים מהפכות. מרב מיכאלי היא אישה מקסימה ואחת הנשים השקולות והענייניות שאני מכירה. מגיע לה שאפו גדול על הקמפיין שהיא ניהלה בלי תנאים, בלי כסף ופעילים ועם מפלגה מסוכסכת, וגם בגלל הגישה החיובית והנושאים החברתיים. אני חושבת שאנחנו משדרות על אותו גל. לפני כשבועיים בראיון ברדיו תל אביב הייתי צריכה לבחור שיר, וכשבחרתי, המראיין אמר לי, 'את יודעת שמרב מיכאלי הייתה פה לפנייך ובחרה את אותו השיר בדיוק?'. אגב, הצעירים בכלל לא מבינים מה הסיפור סביב דרך הדיבור של מרב. ברור להם שנשים מנהיגות ומובילות. בערב החג עורך דין מהמחלקה שלי כתב לי 'חג שמח לכולכן ולכולכם, לכל יקיריכן ויקיריכם, אני מבין שמשרת הנהג לא נתפסה עדיין במפלגת העבודה, אז אשמח לשלוח קורות חיים'. כתבתי לו, לפי ההפנמה של סגנון הכתיבה שלך, אין צורך בקורות חיים. התקבלת".
הקמפיין היה אינטנסיבי מאוד. "ישנתי אולי שעתיים במצטבר עד יום הבחירות", היא מספרת. "זה היה נראה כמו יום ארוך ומתמשך. לא היה לי טוויטר, פייסבוק או אינסטגרם פעיל, הכל נבנה ביומיים הראשונים. בחרנו צוות והסתערנו. פגשתי במהלך הקמפיין אנשים נפלאים. המון צעירים וגם מבוגרים שחיכו לנו, והתחושה הייתה שאנחנו מביאים להם מים להרוות את הצימאון. היה כל כך קל לשלהב אותם, לגייס ולהחזיר למקומות של אידיאלים וערכים ואופטימיות שהכל אפשרי ושצריך שינוי".
איך שכנעת אותם לבחור דווקא בך?
"אמרתי לכולם בכנות, באתי לעשות ואעשה הכי טוב שאני יכולה. בניתי צוות, אבל סיננתי את העצות שלו לפי הבטן והלב שלי. באתי עם תשוקה אמיתית לשנות. עשינו את רוב הקמפיין לבד בגלל הזמן הקצר ובגלל שלא היה כסף למפלגה שהתחילה את דרכה החדשה על כרעי תרנגולת. אני והעוזרת שלי לקחנו על עצמנו את ניהול הקמפיין, ויום־יום בנינו את הלו"ז של נסיעות בארץ, פאנלים, זום, כתיבה, ראיונות ופרסום. זה היה משוגע, כי במקביל גם המשכתי את ישיבות הגישור במשרד והעברתי את התיקים בצורה מסודרת. אחרי חודש מטורף הייתי צריכה לעלות לשידור אצל אורלי וגיא. זה היה בוקר של סערה, ואני ירדתי למטה עם הכלב ומעדתי לתוך שפיץ של מדרגה. היה פצע פתוח, הייתי צריכה שישה תפרים, אבל למזלי אני מייצגת כירורגים פלסטיים בכירים ויכולתי להרים טלפון ולהגיד להם שאני בדרך. רק גמרו לתפור ועליתי לשידור. ורק אחרי שלושה ימים הבנתי שגם כואב לי הראש. הייתה לי משימה, הייתה סכין בין השיניים".
איך היה המפגש עם השטח?
"סליחה על הקלישאה, אבל ממש הרגשתי שאני במשימה להחזיר אנשים הביתה. בעיקר את המבוגרים. אני חדשה, אין לי את כל החבילות של סכסוכי מפלגת העבודה על הכתפיים. באתי נקייה, ולכן גם לא יכלו לבוא אליי בטענות. באתי לעשות. לא להרוס. לשקם. הייתי ביום אחד בעפולה, בנוף הגליל, בכפר ורדים, בנהריה ובקריית טבעון, עברנו מאחד לאחד בטירוף, אבל נתתי את הזמן לכולם להשמיע ולהבין. לראות את האנשים. היה לי יום אחד זום עם נוער מפלגת העבודה, וכל המסך התמלא במאות צעירים בגילי 13 ומעלה שממש רוצים שישלהבו אותם. את רואה את האנרגיות, את התקווה, את ההבטחה לפוליטיקה חדשה, את הביחד. זה היה אחד הרגעים שבהם אמרתי לעצמי, איזה כיף שאני פה".
מלחמה על כל קול
ההפתעה הראשונה הייתה העובדה שאפרת רייטן הפכה בתוך שלושה ימים מנציגת ערוץ הילדים לשעבר לרביעית ברשימת העבודה לכנסת. ההפתעה השנייה הייתה ביום הבחירות עצמו, כשהמפלגה שעד לא מזמן כולם הספידו זכתה ב־7 מנדטים.
"יום הבחירות היה הקרב האחרון, מאוד מתיש אבל עם המון אדרנלין", מספרת רייטן. "חילקו אותנו לאזורים. כל מועמד קיבל אזור לכיסוי הקלפיות, ואני קיבלתי את עיר ילדותי רמת השרון ואת הרצליה. הנחו אותי לקיים פגישות קצרות עם מצביעים כדי שנספיק לכמה שיותר קלפיות. הייתי צריכה לשאול, למי אתם מצביעים? למפלגת העבודה? תודה וביי, ואם לא, אז 'בואו ואסביר לכם למה אנחנו'. אבל בפועל לא יכולתי לעשות דגימות שיחה. הייתי חייבת להקשיב ולשכנע ולשבת עם כל אחד חצי שעה בערך, עד שהמלווים שלי תפסו אותי בצווארון ומשכו משם. נלחמתי על כל קול, והתווכחתי עם ליכודניקים ואמרתי להם, אני מכבדת אתכם, תכבדו אותנו, והסברתי את עצמי למצביעים למפלגות אחרות והיו כאלה שאמרו, טוב, שכנעת אותי, אצביע לכם. ולמרות שאני לא תמימה ויודעת שלפעמים זו סתם אמירה ריקה, אני עדיין חושבת שגם אם מאחורי הפרגוד הם לא הצביעו לנו, אולי הם יצביעו למפלגת העבודה בפעם הבאה".
איך הרגשת כשהגיעו התוצאות והבנת שזה באמת קורה?
"הייתה ירידת מתח. בבת אחת. חודש וחצי ללא שינה נתנו את אותותיהם. לפני התוצאות היו סקרים שהודלפו ובחלק מהם כתבו שאנחנו בכלל לא עוברים את אחוז החסימה. אז הלב צנח והיה מתח. עד תוצאות האמת חשבתי שיהיו לנו 6 מנדטים, וכשהגענו לראות את המדגם ועמדנו על 7 מנדטים, התפוצצה אנרגיה מטורפת באולם. עד עכשיו אני מרגישה אותה בכל הגוף. אנשים בכו, צעירים צעקו, היה כל כך שמח ומרומם נפש לראות את כל הפעילים והעוסקים במלאכה מתרגשים מהתוצאה. למפלגה שקיבלה בתחילה פחות מאחוז החסימה זה הישג מרשים, וכל המבקרים שעדיין אומרים שלמפלגת העבודה היו בעבר 40 מנדטים ועכשיו רק 7 צריכים לעשות חשבון נפש".
בכנסת תפגשי גם את איתמר בן גביר.
"כן, כנראה שיהיו קרבות. בן גביר ואני מייצגים עמדות שונות בתכלית, והתפיסה שלו לגבי סדרי העדיפויות לערכים שצריכים להיות הדגל שהמדינה מנוהלת לפיהם לא מאפיינים או דומים לתפיסות שלי. כנראה שנצטרך להיאבק על זה בכנסת".
נראה שגם אבתיסאם מראענה מייצגת עמדות שונות משלך.
"נפגשנו כמה פעמים, ובהמשך אני מניחה שיהיה לנו יותר חיבור. אני אפילו לא בטוחה שהיא גרמה לנו נזק כמו שאנשים טוענים. הסתייגנו מהדברים שלה, לא הייתה פה בכלל שאלה, ואין צורך שאנסה להצדיק אותם כשהיא בעצמה לא מנסה להצדיק את הדברים, ולהפך, מתנצלת עליהם. היא אפילו לא אמרה שהיא הייתה כותבת אחרת. היא אמרה בבירור, לא הייתי כותבת את מה שנכתב אז בכלל. אני חושבת שהיא הביעה את המצוקה שלה בצורה מאוד לא ממלכתית, אבל היא התנצלה, ומושיטה יד לשלום, ובחרה להצטרף למפלגת העבודה הציונית. מפלגת העבודה והאנשים שעמדו בראשה הושיטו כל השנים יד לשלום לאנשים שלא רק צייצו דברים שהם מתחרטים עליהם, אלא עשו בפועל מעשים שאין בהם שלום. מפלגת העבודה עשתה שלום גם עם אויבים מרים. ואבתיסאם איננה אויב. היא רוצה לעשות איתנו גשר, לעשות שינוי, ואני מאוד מעריכה את מרב מיכאלי על הגיבוי שנתנה לה בניגוד להרבה מאוד קולות שאמרו שהיא צריכה להגיד לה ללכת".
כבר אחרי הפריימריז עלתה טענה שהתחזקה ביתר שאת אחרי היוודע תוצאות הבחירות, שמועמדים מנוסים ובעלי עשייה ציבורית משמעותית יותר מהמועמדים הראשונים ברשימה לא נכנסו לכנסת ונשארו בחוץ.
"היו כאלה שכמעט נכנסו, שהיו ממש קרובים, כמו נחמן שי למשל. המועמדים הכירו את ההחלטה של יושבת הראש להרכיב את הרשימה בשיטת הריץ'־רץ' כדי לשריין מקומות שווים לנשים, והם היו מוכנים לשחק לפי הכללים האלה".
במהלך הקמפיין נתקלת בעמיר פרץ?
"לא נתקלתי בו. לא התעסקתי בו. לא שמעתי עליו, ולא היה לי שום דבר להגיד עליו".
ואיציק שמולי?
"כנ"ל. אני עם הפנים קדימה, והם לא רלוונטיים".
הצטערת שרון חולדאי לא חבר אליכם?
"חולדאי עשה טוב שפרש. חבל שעוד אחרים לא עשו את זה, כמו גנץ למשל. אני חושבת שיש לו המון זכויות באיך שתל אביב נראית היום אבל גם הרבה חובות. הוא כמו ראש הממשלה שצריך להבין שחייבת להיות הגבלת קדנציות, כי כוח לאורך זמן הוא דבר שמשחית את האדם הראוי והמוכשר ביותר. אין הצדקה לאיש ציבור לכהן כל כך הרבה שנים באותו תפקיד. צריך לבנות את היורשים ולהביא רוחות רעננות של שינוי".
לפי תמהיל הנבחרים, ההתקפות על מערכת המשפט לא הולכות לשום מקום.
"אני חושבת שביקורת זה דבר חשוב, אבל הרס זה בדיוק ההפך מזה. דמוקרטיה היא שיטת שלטון מאוד שברירית, ואפשר באמצעים דמוקרטיים לשנות את אופייה של המדינה ולהפוך אותה לדמוקטטורה. מדינות אחרות מעבר לים עוברות היום תהליכים דומים. בפולין והונגריה, למשל, מפלגות הימין השמרני קיבלו את המנדט ובעזרתו הן מבטלות את רוב הסמכויות של בית המשפט העליון ומקדמות חוקים כמו איסור הפלות, התערבות בתוכן הלימוד באקדמיה וסגירת מערכות עיתונים. לאחרונה עובדים בפולין על הצהרה של 100 ערים נקיות מהומוסקסואלים. זה מזעזע".
מה את מתכננת לקדם בכנסת?
"משפט וחינוך. כל ועדה שקשורה למשפט ולחינוך אתייצב ואתגייס להיות חברה בה או לעמוד בראשה. אני רוצה לגשר ולחבר, כי אני באמת מאמינה שאפשר אחרת. כשהייתה אינתיפאדת הסכינים, אמרתי לילדים שלי, 'אתם לא יורדים למטה בלי הכלב', וקניתי להם תרסיסי הגנה, ויום שבת אחד הם חזרו מהחצר כשעומרי בהלם ואביגיל בוכה כי התקרב אליהם ילד ערבי וצעק עליהם ונתן לעומרי אגרוף. ירדתי למטה לראות מי התוקף ולא מצאנו אותו. אז ניגשנו למשטרה והגשנו תלונה על אלימות, ומאז במשך שבועיים חיפשתי את הילד הזה.
יום אחד היינו כולנו באוטו וראינו אותו על האופניים דרך החלון. יצאתי אליו. הוא היה קטן, מלוכלך ומוזנח עם אופניים ישנים. שאלתי אותו, איך קוראים לך? והוא אמר, אחמד, אמרתי לו, אחמד, אתה הרבצת לבן שלי בלי שום סיבה. הילד נבהל וניסה להכחיש, אבל אני התעקשתי, ודי מהר הוא נשבר בחקירה הנגדית. ואז אמרתי לו, השגתי את הצילום שלך ואנחנו יכולים לגשת למשטרה ולגמור את הסיפור בכמה דקות, אבל בוא אעשה איתך הסכם, אתה לא תרביץ יותר לאף ילד ותתנצל בפני עומרי בגלל שנתת לו אגרוף בפנים, ואני מבטיחה שאשמור אצלי את התמונה ולא אראה אותה לאף אחד. עברו עוד שבועיים, עומרי יצא עם הכלב וחזר ואמר לי, אמא, פגשתי את אחמד והוא ניגש אליי, לחץ לי את היד ואמר לי, 'תגיד לאמא שלך שהתנצלתי'. אמרתי לילדים, רואים? אפשר גם אחרת".