הקלטת הטור המלא של בן כספית

1. פסקול חיינו

איך אפשר לכתוב על יורם טהרלב בלי קלישאות? ובכן, אי אפשר. כן, זה היה פסקול חיינו. כן, הוא הגדיר את האתוס הישראלי. הוא חידש את השפה. הוא היה ממעצבי החוויה. הוא היה הצבר הישראלי האולטימטיבי והוא היה אפילו קיבוצניק, בימים שזה עוד היה מותר. מחברת השירים הראשונה שלו אבדה במהלך מאורעות "השבת השחורה" בקיבוצו יגור. הוא ליווה את הנס הקרוי "מדינת ישראל" מתחילתו, וצריך לקוות שלא נטש אותנו כאן לקראת סופו. "אינך יכולה ככה סתם ללכת", הוא כתב פעם. ועכשיו הלך, סתם.

האמת על שלושת ה"תחקירים" על גדעון סער

הסאגה של שיפוץ מעון נתניהו - וההבטחה שהופרה

טהרלב נגע בכולנו. בעיר, בכפר, בעיירת הפיתוח, במושב ובקיבוץ. דתיים, חילוניים, צברים קוצניים, אשכנזים וספרדים. טהרלב היה קונצנזוס. ולכן, הכאב עם לכתו חד כל כך. אנחנו לא נפרדים רק מיוצר ענק ומרגש. אנחנו נפרדים גם מהקונצנזוס. מהימים שבהם הדמעה הנמחית למשמע מילות שיר הייתה דמעה לאומית, מאוחדת, של כולם. ימים שהיו ואינם עוד. "עוד לא תמו כל פלאייך", הוא כתב על המדינה האהובה שלנו. לא מכיר שורה מרגשת יותר. למרבה הצער, פלאיו של טהרלב תמו השבוע. יחד איתו מסתלקת מכאן דמעה משותפת לכולנו. ושוב: מצטער על הקלישאות. במקרה של טהרלב, הן נכונות.

מ"גבעת התחמושת", "היה לי חבר היה לי אח", "הבלדה על יואל משה סלומון", "על כפיו יביא", "ההר הירוק תמיד", "עוד לא תמו כל פלאייך", "בפרדס ליד השוקת", "אתה לי ארץ", "את חירותי," "החולמים אחר השמש", "חשמל בכפות ידיך", "אינך יכולה", "קום והתהלך בארץ", "יעלה ויבוא", "קום לך אל נינווה", "פשוט שריונר", "שירו של צנחן", ואני חייב לעצור כאן, כי הרשימה הזו לא נגמרת. טהרלב היה יוצר מהליגה העילאית של אהוד מנור ונעמי שמר, יוצר שזורם בוורידים של כל מי שחי במקום הזה ואוהב אותו. את כל זה הוא עשה בצניעות, בנונשלנט, בלי לבוא בטענות, בלי ללגלג על איש, בלי לקחת את עצמו ברצינות תהומית, בלי לחרוץ לשון.

יורם טהרלב (צילום: משה שי, פלאש 90)
יורם טהרלב (צילום: משה שי, פלאש 90)


פרס ישראל הוא לא קיבל. למה? אין לדעת. גם אריק אינשטיין לא קיבל (לא, העובדה שאמר "לא, תודה" כשהתקשרו לברר איתו היא תירוץ עלוב. את הפרס הזה אנחנו מעניקים גם לעצמנו, לישראל, ולא רק לאומן). אבל טהרלב לא הסתובב עם בטן מלאה. הוא לא היה מתוסכל או ממורמר. להפך. הנה סיפור שמתפרסם כאן לראשונה. תכירו את אמיר אלרון. ישראלי צעיר שהפך בשבע השנים האחרונות לחבר קרוב של טהרלב.

זה התחיל, כרגיל, דרך הצבא. אלרון שירת בחיל האוויר. מפקדו, ראש הענף שבו שירת, היה בן קיבוץ יגור. אלרון עלה על זה שטהרלב הוא איש יגור, השיג את מספר הטלפון שלו וחייג. הם קבעו לקפה. טהרלב הקליט בשמחה ברכה לראש הענף לרגל סיום התפקיד. מאז שמרו על קשר קבוע. הפכו לחברים, למרות פערי הגיל והדורות. אלרון, ממעריצי יצירתו של טהרלב, החליט להגיש את מועמדותו לפרס ישראל. הוא קיבל את אישורו של טהרלב, אם כי לא נתקל בהתלהבות. בשבע השנים האחרונות מגיש אמיר אלרון כל שנה את יורם טהרלב כמועמד לפרס ישראל. בכל שנה לא מתקבלת אפילו תשובה.

הוא הגיש את המועמדות גם השנה. עדיין לא התקבלה תשובה כלשהי. העובדה שהגיש, מייצרת מצב שבו אפשר להעניק ליורם טהרלב את פרס ישראל גם אחרי מותו, מכיוון שהמועמדות הוגשה בעודו בחייו. כך נקבע במקרה של רון נחמן ז"ל, שקיבל את הפרס ב־2013, כמה חודשים לאחר שנפטר. "הוא היה קסם של איש", אמר לי אלרון אתמול, "הוא הסכים שאגיש את המועמדות שלו אבל התייחס לזה בשלווה מוחלטת". לפני ארבע שנים "הרגיע" טהרלב את אלרון כשכתב לו ש"הפרס לא מעניין אותי יותר, העיקר הבריאות ושנתראה רק בשמחות". אז שמחות כבר לא יזכו לארח את יורם טהרלב אבל את פרס ישראל הוא צריך וחייב לקבל. הוא כבר לא יזכה לכך בחייו, אבל לא פחות חשוב מכך הוא שאנחנו נזכה לכך בחיינו.

2. דמוקרטיה מתפרקת

את "מדד הדמוקרטיה" מפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה כבר 20 שנה. הנתונים שפורסמו בשבוע שעבר על ידי נשיא המכון יוחנן פלסנר, ונמסרו לידי הנשיא יצחק הרצוג, מסמנים את מה שקוראי הטור הזה יודעים זה זמן מה: הדמוקרטיה שלנו מתפרקת. אם עד עכשיו זה נגע בעיקר בממשלה, בכנסת, בתקשורת ובמוסדות דומים, הרי שלאחרונה מצטרף גם בית המשפט העליון לקריסה, והשנה אנו זוכים לראות בטבלת הקריסות גם אורח מפתיע: צה"ל. הפרה הקדושה האחרונה נשחטת לעינינו בעוד נירון קיסר ועדת חסידיו המשולהבים מנגנים בכינור מול הלהבות.

פלסנר הסביר לי בשבוע שעבר באריכות את הניתוחים השונים: בית המשפט העליון נהנה תמיד מרמת אמון גבוהה במיוחד. בשנים הראשונות של המדידה הוא היה חזק בקידומת 8. מעל 80%. אחר כך הוא החל לרדת והתייצב סביב ה־50%. סביר. השנה הוא קורס ל־41%. קריסה של ממש. "הירידה התלולה היא בעיקר בקרב אנשי ימין", מסביר פלסנר, "אם כי גם במרכז וגם בשמאל רואים ירידה, יכול להיות שאנשים התאכזבו בתקופת הקורונה או בפסיקת בג"ץ הגורפת שהתירה את כהונת נתניהו כראש ממשלה תחת כתב אישום".

אתה לא מדבר על הפיל שבחדר, אמרתי לפלסנר. "אתה צודק", הוא ענה, "מי שסימן את בית המשפט העליון בקמפיין פוליטי, ניצח".
בשנתיים האחרונות אנו רואים קמפיין ארסי, ברוטלי, מתוזמר וממומן נגד מערכת אכיפת החוק בכלל ומערכת המשפט בפרט. זה מוזר, לאור העובדה שמאז קום המדינה מספר השופטים שהוקעו כמושחתים שואף לאפס המוחלט. המערכת הסתאבה עם השנים, זה נכון. היא זקוקה לרפורמות, זה יותר מנכון. היא שיכורת כוח (בעיקר מערכת האכיפה), אין עליה רגולציה משמעותית, היא צריכה ניעור דחוף. מכאן ועד הסגרתה לידיהם של פוליטיקאים, המרחק רב.

הסיפור האמיתי השנה הוא צה"ל. עד 2019 הצבא נהנה מרמת אמון עצומה, בסביבות ה־90% בקרב הציבור היהודי. בשנים האחרונות הצבא גולש למטה, מתייצב על קידומת 8 ובסקר הנוכחי יורד לשפל מדאיג של 78%. בצה"ל מתקשים לקבל את רוע הגזירה. לחצים רבים הופעלו בשבועות האחרונים על גורמים שונים במטרה לעמעם את המספרים המדאיגים האלה. הצבא עצמו מחזיק בסקרים עם נתונים טובים יותר, אבל זו לא חוכמה. כדאי מאוד לשלוף את הראש מערימת החול ולבדוק מה קרה.

חשוב להדגיש שצה"ל נהנה עדיין מהרבה יותר אמון מכל שאר המוסדות הממלכתיים בישראל. אין מדובר כאן באי־אמון ברמטכ"ל, הנחשב לפופולרי יחסית. יש כאן משהו מהותי ויסודי יותר. הטיפול בפנסיות הצה"ליות (בניגוד לספינים: הפנסיות לא הוגדלו, אלא הוקטנו, אבל הסוגיה הוסדרה לראשונה בהחלטת ממשלה) בטרם הועלה שכר חיילי הסדיר מתברר כשגיאת התנהלות קטסטרופלית. אבל זה לא הכל.

חיילי צה''ל (צילום: gettyimages)
חיילי צה''ל (צילום: gettyimages)


אני חושש שזה אפילו לא הרוב. כי גם צה"ל הוכנס לאחרונה ל"בנק המטרות" של הביביזם. זה התחיל בפרשת אלאור אזריה, שבה הצליח יאיר נתניהו, לראשונה, "להפוך" את אביו כנגד צמרת צה"ל ומפקדיו, זה הגיע לשיא מחריד ומחליא חדש בגל העכור שהרים הביביזם נגד צה"ל ומפקדיו לאחר נפילתו של בראל חדריה שמואלי. אם זו הרוח שנזרעה כאן, תחת כל פוסט רענן, מה הפלא שעכשיו אנחנו קוצרים סופה?

דאגה נוספת: בנוסף לחרדים, שאמונם בצה"ל הוא הנמוך ביותר (למעט הערבים), אולי משום שהם לא טורחים לשרת בו, הקבוצה המדאיגה הנוספת היא צעירים בגילי 18־24. כן כן. קהל היעד של צה"ל מאס בו. הצעירים נותנים לצה"ל באופן גורף פחות מ־70% במדד האמון. ועוד משהו: 57% מתוכם סבורים שהגיע הזמן לצבא מקצועי.

מישהו כאן נרדם בשמירה. הטיפול בפרט, ההסעות המקרטעות, המטבחים הצולעים, כל אלה לא עוזרים לתדמית צה"ל. אנחנו ב־2022. שום דבר כבר לא מובן מאליו. ראש ממשלה לשעבר מנסה להבעיר את המדינה על יושביה רק כי הבוחר הראה לו את הדרך הביתה. אין קווים אדומים, אין אלוהים, אין עכבות ואין גבולות. במציאות הזו, הצבא צריך להחזיר מלחמה שערה. נקודת אור: האמון ביכולתו המבצעית־מקצועית של צה"ל להגן על המדינה ולנצח את אויביה, נותר גבוה. לפחות זה.

3. פרעות הכנסת

כל מה שאמור כאן קשור בקשר סימביוטי ישיר לפרעות שנצפו ביום רביעי בכנסת ישראל והגיעו לשיאן באותה התפרצות (יש המכנים אותה "אובדן שליטה") של ראש הממשלה בנט אל מול צרחות האופוזיציה. אם תשאלו את בנט, הוא עשה את הדבר הנכון. הוא ישב שם שלוש שעות ושמע מה הצרחנים עושים לחבריו ניר אורבך, יום טוב כלפון ועוד כמה. הוא התבשל בשקט, עד שהתפוצץ. ואז הוא קם להיחלץ לעזרתם. זה לא נראה טוב. זה לא היה צריך לקרות. ראש ממשלה אמור להיות המבוגר האחראי, לא הילד הפרוע של הכיתה.

בנט מאבד עשתונות במליאה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
בנט מאבד עשתונות במליאה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


לבנט יש פתיל קצר. זה מוכר וידוע. בשנים האחרונות הוא מנסה להתגבר עליו. כשאתה ראש ממשלה, פתיל קצר יכול להפוך לתיל ממעיד של מדינה שלמה. למרבה המזל מוקף בנט, בניגוד לקודמו, בסביבת עבודה שקולה ומקצועית (אם כי, אין שם "מבוגר אחראי" ובעל ניסיון מצטבר באמת). גורמים חיצוניים לא מתערבים בעבודת הלשכה, הרעיה והבן המעורערים לא מחליטים במקומו ולא הופכים את החלטותיו. גם זו נחמה.

מי שעקב בדריכות אחר אותה מהומה בכנסת, חזה בשתיים־שלוש שניות שמסמלות את המצב כולו: בעוד בנט מסתער לעבר גדוד הליכודניקים הצורחים, כתגבורת חירום לח"כיו האומללים, נראה קודמו, אחד בשם בנימין נתניהו, נסוג בזהירות, כמעט בלי שנרגיש, כמה מטרים הצדה. כשבנט מסתובב, מזהה את נתניהו ומתחיל לחתור לכיוונו, משנס ביבי את מותניו ותוך גילוי אומץ לב תחת אש, מנהיגות וחזון, פשוט מסתלק משם חרש.

הוא הבעיר את האש, הוא זרע את הסופה, הוא הסית את חבר צווחניו ותדלק את האירוע כולו. הוא טען שלשום ש"חוק החשמל" הוא תחילת יישומה של זכות השיבה (אני נשבע לכם). בעבר, נהגו בני ביתו להגיד לבני שיחם שיבעירו את הרחובות אם מישהו יעז לפנות אותם מבלפור. הם לא הצליחו. אז עכשיו הוא מנסה לעשות את זה מתוך הכנסת. אתמול, למחרת מאורעות הכנסת, מלאה שנה לעלייה על הקפיטול בידי חסידי טראמפ בוושינגטון. שני האירועים הללו קשורים קשר ישיר זה בזה. בשניהם ניסו סוכני כאוס לפרק את מוסדותיה הממלכתיים של מדינה ריבונית. בשניהם הם נכשלו. בשניהם, הסכנה עדיין מיידית ומרחפת מעל.

4. מתווה בלפור

לפני כשבועיים הגיש יריב לוין, יו"ר הכנסת לשעבר והיום יו"ר סיעת הליכוד ומרכז האופוזיציה, שאילתה רשמית לראש הממשלה נפתלי בנט, בזו הלשון: "אילו עבודות מתבצעות במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, מה עלותן, מדוע הן נדרשות ומדוע הן לא בוצעו בתקופת כהונתו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. על השאלות נדרש בנט לענות בתוך 21 יום".

יריב לוין הוא איש רציני. בדרך כלל, קשה לגרור אותו להגחכה עצמית מפוארת כזו. זו התשובה שהוא אמור לקבל ממשרד ראש הממשלה: "הצורך בשיפוץ המעון הרשמי ברחוב בלפור, כמו גם הצורך בביצוע התאמות ביטחוניות למעון על פי הנחיות השב"כ, נקבע כבר בשנת 2018", נאמר בתגובה, "נקבע כי החלופה המתאימה ביותר למגורי משפחת נתניהו בתקופה הזו היא המעון הפרטי בקיסריה".

תחזיקו חזק, עכשיו מתחילה הסאגה הלא תיאמן הבאה: "ראש הממשלה לשעבר דרש כתנאי למגורי המשפחה בתקופת השיפוץ בקיסריה כי יבוצעו תחילה עבודות שונות במעונו הפרטי (ייצוב הבית חיזוק קירות האבן, תיקון שביל הגישה, עבודות חשמל). עבודות אלו נשאו אופי מעורב של תחזוקה והשבחה, והיה צורך אפוא למצוא מנגנון שעל פיו המדינה תישא בהוצאות התחזוקה בלבד, ולא בהוצאות השבחה של הבית".

"לשם כך נקבע מתווה שקבע שהמדינה תשתתף בעלויות העבודות במעון הפרטי ששיקפו את הוצאות התחזוקה בלבד. המתווה, שאושר בידי ראש הממשלה לשעבר, קבע כי המדינה תישא בסכום מקסימלי שלא יעלה על 160 אלף שקל וכי סכום זה יהווה מענה לתנאי שהוצב למעבר מר נתניהו למעונו בקיסריה לצורך ביצוע שיפוץ במעון הרשמי ברחוב בלפור בירושלים. עוד נקבע, כי העבודות יבוצעו על ידי משפחת נתניהו באופן עצמאי ללא מעורבות עובדי מדינה... המתווה אושר על ידי היועץ המשפטי לממשלה והחשכ"ל. בפועל, העבודות במעון בקיסריה בוצעו בחודש אוגוסט 2019... לאחר תחילתן ובהתאם לדו"ח המפקח... שילם המשרד את חלקו בעבודות בסך 162,500 שקל לראש הממשלה לשעבר נתניהו בתאריך 27 בנובמבר 2019 בהעברה בנקאית לחשבונו הפרטי".

והנה הפאנץ': "למרות שהעבודות בוצעו כאמור במעונו הפרטי של ראש הממשלה לשעבר ולמרות שהמדינה שילמה את חלקה על פי המתווה שנקבע, נמנעה משפחת נתניהו מלעבור למעון הפרטי בקיסריה ומנעה בכך את האפשרות לביצוע השיפוץ במעון הרשמי".

הנה זה, במילים פשוטות יותר: העבודות נדרשו לפני שלוש וחצי שנים. משפחת נתניהו ("הגברת") דרשה, כתנאי לפינוי בלפור, שהמדינה תשפץ גם את קיסריה. משפחתו של ראש ממשלה מכהן מציבה למדינה תנאים כדי להסכים לעבור לביתה הפרטי (שחלק ניכר מהוצאותיו ממומן מקופת המדינה) כדי לאפשר שיפוץ חיוני במעון הרשמי. אתם מבינים את זה? הלאה: המדינה הסכימה לממן את החלק בשיפוץ קיסריה שיוגדר כ"תחזוקה", ולא כ"השבחה", כי אלה הכללים. הוסכם מתווה. משפחת נתניהו התעקשה לבצע את העבודות בעצמה (אף אחד לא יודע מה באמת בוצע, אם בוצע בפועל). הם קיבלו את הכסף. אחרי שקיבלו את הכסף, סירבו לפנות את בלפור. ולכן המקום לא שופץ עד היום.

זאת ועוד: אחד מאנשי התחזוקה במשרד ראש הממשלה סיפר לי אתמול שהוא היה הראשון שהגיע לבלפור אחרי שמשפחת נתניהו פינתה את המתחם. כשסיפרו לו על הסאגה הנ"ל, הוא שאל מדוע בכל זאת הם לא הסכימו להתפנות אחרי השיפוץ בקיסריה. זו התשובה שקיבל: אפי אזולאי (אב המעון בתקופת נתניהו, שמקבל עכשיו את שכרו מהליכוד) שכנע את הגברת, בהקשר מיסטי ש"מי שעוזב את בלפור לא חוזר לבלפור". אז הם לא עזבו.

ועוד משהו: מכיוון שהושג מתווה והיה ברור שמשפחת נתניהו תפנה את בלפור לצורך השיפוץ, רכשה המדינה ציוד רב: מטבח מאובזר מלא, כלים סניטריים, כלים חשמליים, כל מה שצריך כדי לאבזר מחדש את בלפור. הציוד הזה מחליד כבר שנתיים וחצי במחסן במושב אורה. כנראה שלא יימצא לו שימוש. כשיסתיים השיפוץ של בלפור, יצטרכו לקנות הכל מחדש.

כל זה הוא בסך הכל עוד פרק, המי־יודע־כמה, בסדרת החזירויות של המשפחה הזו, שכבר יצאה לכולנו מהאף. השאלה הטורדנית יותר היא זו: אף על פי שהם יודעים את האמת, הם משגרים (כך אני מעריך) את יריב לוין להגיש שאילתה רשמית שכל מה שיכול לצאת ממנה, זו חשיפת אותה אמת, שתחשוף את ערוותם? אין, באמת שאין לתאר.

תגובת הליכוד: "עד מתי תמשיכו לעסוק בפייק ניוז במטרה להסיט את תשומת הלב מלמעלה מ־100 מיליון השקלים שמושקעים בימים אלה מכיסם של אזרחי ישראל בשיפוץ בתיהם הפרטיים של בנט ולפיד ובמעון בבלפור?".
לא ברור מדוע "הליכוד" מגיב במקום משפחת נתניהו, אלא אם כן שתי היישויות הללו אוחדו לאחת.

5. תחקירים מהאסלה

הגענו לגדעון סער. לאחרונה פורסמו שלושה תחקירים נוקבים על אודותיו. באותו מקום ובאותה שעה. ערוץ 13, אצל אילה חסון. במצב רגיל, אין צורך להיגרר לאסלה הזו. מדובר בשלושה סיפורי פייק. הבעיה היא שהם מעוררים מהומה ברשת, וינון מגל הפך אותם לנושא מרכזי בתוכניתנו ברדיו 103. אז הלכתי לבדוק.

נתחיל בסיפור הטרי ביותר, שעדיין מרעיד את אמות הספים: "גדעון סער בהיותו שר הפנים קנה על חשבונכם שני מושבי אסלה מיוחדים ללשכות שלו בעלות של אלפי שקלים. אם הבדיחה לא הייתה על חשבוננו, היינו מתפוצצים מצחוק, מה הסיפור שלו עם אסלות מיוחדות?", לשון הפרסום.

ובכן, כדי להיחלץ ממלתעות החוק ולטשטש ראיות ניגשו אנשיו של סער לבדוק מה קרה שם, בלשכת שר הפנים, לפני קרוב לעשור (2013). הם הגיעו להוראות הרכש המקוריות. יש שתי הוראות כאלה. הראשונה, שאליה התייחסה העיתונאית, עוסקת בכלל ב־12 מושבי אסלה (כ"א 129 שקלים, סה"כ 1,548 שקלים) לשירותי הנשים. ועוד 19 יחידות של "כיסוי חד־פעמי לאסלה" (150 בכל יחידה) בסך 418 שקלים (22 שקל ליחידה). כלומר, אין קשר לשר עצמו. הוראת הרכש השנייה עוסקת ב"מושב אסלה היגייני" אחד (830 שקל), ועוד "אריזת גלילי ניילון" (10 יחידות) בעלות של 570 שקל.

גדעון סער (צילום: רמי זרגנר)
גדעון סער (צילום: רמי זרגנר)


מדובר באסלות ההיגייניות האלה, שנפוצות במשרדי ממשלה, שאתה לוחץ על כפתור והמושב מסתובב ומחליף את יריעת הניילון ההיגיינית, כן? אז גדעון סער מואשם בכך שבתקופת היותו שר הפנים נרכשה אסלה אחת כזאת. כדי להגיע לחקר האמת, הגיעו השבוע אנשיו של השר עד האישה האומללה שנתנה את הוראת הרכש בזמנו. מדוע היא רכשה 10 יחידות של גלילי הפלסטיק? שאלו אותה. "כדי שיהיה לכל השנה", אמרה להגנתה. היא לא עצורה עדיין. אבל חשוב שתהיו מעודכנים. האירוע כולו התרחש, כאמור, ב־2013. המעורבות של שר ברכש מהסוג הזה במשרדו, אינה קיימת. אלה עניינים של מחלקת הרכש, של אנשי התחזוקה והלוגיסטיקה. נותר רק להצר על כך שלא בוצע באותה הזדמנות רכש של מטהר אוויר תואם. לא למשרד הפנים, לאולפן בערוץ 13.

ה"תחקיר" השני עסק בהוראה שניתנה לכאורה על ידי השר סער לאנשיו למהר ולבזבז את תקציב "הקשר עם הבוחר" של המפלגה, ולרכוש טלפונים ניידים או מחשבים, או ווטאבר. גם כאן, בוקי סריקי מפואר, מהאנשים שהביאו לנו את פרשת הרפז, שהטרילה מדינה שלמה על לא מאומה במשך עשר שנים.

ראשית, השר לא הורה על שום דבר. עוזר השר דיבר עם עוזר השר אלקין. שנית, הכנסת עצמה דוחקת בח"כים השונים למהר ולמצות את תקציב "הקשר עם הבוחר" לקראת סוף דצמבר. זה מוכר וידוע. שלישית, מי שלא ממצה את התקציב, הכסף עובר לזכותו (עד גובה מסוים) לשנה הבאה. רביעית, מכשירי סלולר ומחשבים הם בדיוק מה שמאפשר "קשר עם הבוחר". חמישית, השר לא נחשד כאן בשום דבר. שישית, בכל מקרה חשבות הכנסת מאשרת כל רכש מתקציב "קשר עם הבוחר", בודקת כל מקרה לגופו וכמובן שאישרה גם את הרכש הנ"ל, שמבוצע מדי שנה על ידי כל הח"כים. נקסט.

הגענו לכסרא־סמיע. זה כבר הפך לסוג של ווטרגייט פינת הולילנד. אירוע מטלטל בכל קנה מידה. עד כדי כך שקשה להאמין שיש בערוץ 13 עריכה כלשהי או מבוגר אחראי כלשהו שיגיד למי שצריך "מה זה השטויות האלה". תכירו את המועצה המקומית כסרא־סמיע. מורכבת משני כפרים: כסרא וסמיע. כסרא גדול (כשני שלישים מהתושבים) וסמיע קטן. כסרא בעל צביון דרוזי דתי, מאוכלס רק בדרוזים.

סמיע חילוני, יש בו גם נוצרים ומוסלמים. אין רצף טריטוריאלי בין שני הכפרים. הם חוברו יחדיו בהחלטה שרירותית קודמת. ועוד משהו, לפני שנגיע לעיקר: פירוק איחודים בין כפרים הוא עניין שכיח שקורה כל הזמן. לדוגמה: דלית אל־כרמל ועוספיה, שאוחדו ואחר כך פורקו מחדש (לא הצליח). הרשות המקומית גיי"א, שכללה את ירכא, יאנוח־ג'ת, ג'וליס ואבו סנאן פורקה. ויש עוד המון דוגמאות. כל זה נטען בתגובה הרשמית של תקווה חדשה לממצאי התחקיר, אבל כמובן שלא שודר.

עכשיו לעיקר. התחקיר נפתח בשני פייקים רציפים: "מדוע גנז היועמ"ש את החקירה?", זעקה הכותרת. ובכן, היועמ"ש לא גנז כלום. לא הייתה חקירה, לא התחילה חקירה, גם לא הייתה בדיקה. כל הדרגים (במשטרה, בלהב, בפרקליטות) הגיעו למסקנה שאין מקום אפילו לתחילת חקירה. ואחר כך, דובר על "החשדות". גם זה פייק. החשדות היחידים נולדו במוחם הקודח של מכיני התחקיר. הסיבה פשוטה, ונאמרה במפורש בתגובת משרד המשפטים (אבל את החלק הזה לא הקריאו לצופים: "יתרה מכך, גם לו היו ראיות ברורות לכך שניתנה הבטחה לפעול לפיצול הרשות, ואין ראיות לכך, ספק אם ניתן לראות בה עבירה פלילית בנסיבות העניין". נרחיב על זה בהמשך.

על פי התחקיר, סער הבטיח לראשי סמיע שיפעל לביטול האיחוד אחרי הבחירות ובתמורה קיבל את קולותיהם בקלפי. אכן, המשאית עם הפוליצר תקועה בצומת מסמיה. אז הנה העובדות: סער אכן נפגש עם אנשי סמיע, כפי שנפגש עם בכירים באינסוף מועצות ויישובים במהלך הבחירות. אין אף עדות שקושרת אותו להבטחת בחירות מפורשת. אפילו לא אחת. הוא כן אמר להם ש"דלתי תהיה פתוחה בפניכם", ואני מניח שהם הבינו שיכול להיות שהוא יעזור להם.

אבל כל מה שכתבתי כאן, לא רלוונטי. למה? כי מותר להבטיח הבטחת בחירות. בחיי. זה נאמר אפילו בתגובת היועמ"ש ל"תחקיר". הבטחת בחירות, למרבה הצער, היא אירוע חוקי. גם הפרתה היא אירוע חוקי. רק אתמול השמעתי לינון מגל את הבטחות הבחירות שפיזר "אבו יאיר" (נתניהו) באוזני הבדואים ערב הבחירות האחרונות. הוא הבטיח שיטפל אישית בהריסות הבתים, ההפקעות והיעדר הפתרונות. הוא הבטיח לבטל את חוק קמיניץ. הוא מבטיח בכל קמפיין מאתיים הבטחות בחירות שפירושן הטבות שונות ומשונות וזה חוקי לגמרי. אגב, נתניהו גם קיבל תמורה להבטחות האלה וגרף במגזר הערבי בבחירות האחרונות הרבה יותר קולות מבפעמים הקודמות. אז מה, זה פלילי? לא, זה לא.

עכשיו, הפאנץ': בכמה קולות מדובר? מה האתנן שקיבל סער בעסקה הזו? תחזיקו חזק. מדובר בקלפי אחת בסמיע. הוא קיבל שם 79 קולות (כרבע מכלל המצביעים). כן, זה הרבה יותר מהאחוז הארצי שלו, אבל גם זה לא עבירה פלילית. בסך הכל, בכל כסרא־סמיע, קיבל סער 377 קולות טבין ותקילין. בחיי. בשביל זה סיכן סער את חירותו, את הקריירה הפוליטית שלו ואת שמו הטוב. ועכשיו תחזיקו עוד יותר חזק: בכסרא קיבל הליכוד אפילו יותר קולות מסער: קרוב ל־50% מכלל הקולות. אחוז המצביעים לליכוד מקרב הדרוזים היה חד־ספרתי. בכסרא־סמיע הוא היה קרוב ל־50%.

חוץ מהבושה, ברור שמישהו כאן מנסה להלעיט אותנו במסע צלב מטורלל נגד גדעון סער. נושאת הדגל הזה מרבה להתלונן שהיא נרדפת ומותקפת. מה שחסר לה זה מעט מודעות עצמית. אז למה הם רודפים אותו? זה ברור: הוא האיש שהפיל את נתניהו. שמו של סער כבש בשנה האחרונה את המקום הראשון בטבלת החיסולים ההיא. מצד שני, כל מה שהם הצליחו למצוא עד עכשיו זו אסלה. ואכן, הסירחון אופף את כולנו.

[email protected]