לאחרונה פורסמו שלושה תחקירים נוקבים על אודותיו. באותו מקום ובאותה שעה. ערוץ 13, אצל אילה חסון. במצב רגיל, אין צורך להיגרר לאסלה הזו. מדובר בשלושה סיפורי פייק. הבעיה היא שהם מעוררים מהומה ברשת, וינון מגל הפך אותם לנושא מרכזי בתוכניתנו ברדיו 103. אז הלכתי לבדוק.

ללא גבולות: צה"ל הוכנס ל"בנק המטרות" של הביביזם

הסאגה של שיפוץ מעון נתניהו - וההבטחה שהופרה

נתחיל בסיפור הטרי ביותר, שעדיין מרעיד את אמות הספים: "גדעון סער בהיותו שר הפנים קנה על חשבונכם שני מושבי אסלה מיוחדים ללשכות שלו בעלות של אלפי שקלים. אם הבדיחה לא הייתה על חשבוננו, היינו מתפוצצים מצחוק, מה הסיפור שלו עם אסלות מיוחדות?", לשון הפרסום.

ובכן, כדי להיחלץ ממלתעות החוק ולטשטש ראיות ניגשו אנשיו של סער לבדוק מה קרה שם, בלשכת שר הפנים, לפני קרוב לעשור (2013). הם הגיעו להוראות הרכש המקוריות. יש שתי הוראות כאלה. הראשונה, שאליה התייחסה העיתונאית, עוסקת בכלל ב־12 מושבי אסלה (כ"א 129 שקלים, סה"כ 1,548 שקלים) לשירותי הנשים. ועוד 19 יחידות של "כיסוי חד־פעמי לאסלה" (150 בכל יחידה) בסך 418 שקלים (22 שקל ליחידה). כלומר, אין קשר לשר עצמו. הוראת הרכש השנייה עוסקת ב"מושב אסלה היגייני" אחד (830 שקל), ועוד "אריזת גלילי ניילון" (10 יחידות) בעלות של 570 שקל.

מדובר באסלות ההיגייניות האלה, שנפוצות במשרדי ממשלה, שאתה לוחץ על כפתור והמושב מסתובב ומחליף את יריעת הניילון ההיגיינית, כן? אז גדעון סער מואשם בכך שבתקופת היותו שר הפנים נרכשה אסלה אחת כזאת. כדי להגיע לחקר האמת, הגיעו השבוע אנשיו של השר עד האישה האומללה שנתנה את הוראת הרכש בזמנו.

שר המשפטים גדעון סער (צילום: יוסי אלוני)שר המשפטים גדעון סער (צילום: יוסי אלוני)


מדוע היא רכשה 10 יחידות של גלילי הפלסטיק? שאלו אותה. "כדי שיהיה לכל השנה", אמרה להגנתה. היא לא עצורה עדיין. אבל חשוב שתהיו מעודכנים. האירוע כולו התרחש, כאמור, ב־2013. המעורבות של שר ברכש מהסוג הזה במשרדו, אינה קיימת. אלה עניינים של מחלקת הרכש, של אנשי התחזוקה והלוגיסטיקה. נותר רק להצר על כך שלא בוצע באותה הזדמנות רכש של מטהר אוויר תואם. לא למשרד הפנים, לאולפן בערוץ 13.

ה"תחקיר" השני עסק בהוראה שניתנה לכאורה על ידי השר סער לאנשיו למהר ולבזבז את תקציב "הקשר עם הבוחר" של המפלגה, ולרכוש טלפונים ניידים או מחשבים, או ווטאבר. גם כאן, בוקי סריקי מפואר, מהאנשים שהביאו לנו את פרשת הרפז, שהטרילה מדינה שלמה על לא מאומה במשך עשר שנים.

ראשית, השר לא הורה על שום דבר. עוזר השר דיבר עם עוזר השר אלקין. שנית, הכנסת עצמה דוחקת בח"כים השונים למהר ולמצות את תקציב "הקשר עם הבוחר" לקראת סוף דצמבר. זה מוכר וידוע. שלישית, מי שלא ממצה את התקציב, הכסף עובר לזכותו (עד גובה מסוים) לשנה הבאה.

רביעית, מכשירי סלולר ומחשבים הם בדיוק מה שמאפשר "קשר עם הבוחר". חמישית, השר לא נחשד כאן בשום דבר. שישית, בכל מקרה חשבות הכנסת מאשרת כל רכש מתקציב "קשר עם הבוחר", בודקת כל מקרה לגופו וכמובן שאישרה גם את הרכש הנ"ל, שמבוצע מדי שנה על ידי כל הח"כים. נקסט.

הגענו לכסרא־סמיע. זה כבר הפך לסוג של ווטרגייט פינת הולילנד. אירוע מטלטל בכל קנה מידה. עד כדי כך שקשה להאמין שיש בערוץ 13 עריכה כלשהי או מבוגר אחראי כלשהו שיגיד למי שצריך "מה זה השטויות האלה". תכירו את המועצה המקומית כסרא־סמיע. מורכבת משני כפרים: כסרא וסמיע. כסרא גדול (כשני שלישים מהתושבים) וסמיע קטן. כסרא בעל צביון דרוזי דתי, מאוכלס רק בדרוזים. סמיע חילוני, יש בו גם נוצרים ומוסלמים. אין רצף טריטוריאלי בין שני הכפרים. הם חוברו יחדיו בהחלטה שרירותית קודמת.

ועוד משהו, לפני שנגיע לעיקר: פירוק איחודים בין כפרים הוא עניין שכיח שקורה כל הזמן. לדוגמה: דלית אל־כרמל ועוספיה, שאוחדו ואחר כך פורקו מחדש (לא הצליח). הרשות המקומית גיי"א, שכללה את ירכא, יאנוח־ג'ת, ג'וליס ואבו סנאן פורקה. ויש עוד המון דוגמאות. כל זה נטען בתגובה הרשמית של תקווה חדשה לממצאי התחקיר, אבל כמובן שלא שודר.

עכשיו לעיקר. התחקיר נפתח בשני פייקים רציפים: "מדוע גנז היועמ"ש את החקירה?", זעקה הכותרת. ובכן, היועמ"ש לא גנז כלום. לא הייתה חקירה, לא התחילה חקירה, גם לא הייתה בדיקה. כל הדרגים (במשטרה, בלהב, בפרקליטות) הגיעו למסקנה שאין מקום אפילו לתחילת חקירה. ואחר כך, דובר על "החשדות". גם זה פייק. החשדות היחידים נולדו במוחם הקודח של מכיני התחקיר. הסיבה פשוטה, ונאמרה במפורש בתגובת משרד המשפטים (אבל את החלק הזה לא הקריאו לצופים: "יתרה מכך, גם לו היו ראיות ברורות לכך שניתנה הבטחה לפעול לפיצול הרשות, ואין ראיות לכך, ספק אם ניתן לראות בה עבירה פלילית בנסיבות העניין". נרחיב על זה בהמשך.

על פי התחקיר, סער הבטיח לראשי סמיע שיפעל לביטול האיחוד אחרי הבחירות ובתמורה קיבל את קולותיהם בקלפי. אכן, המשאית עם הפוליצר תקועה בצומת מסמיה. אז הנה העובדות: סער אכן נפגש עם אנשי סמיע, כפי שנפגש עם בכירים באינסוף מועצות ויישובים במהלך הבחירות. אין אף עדות שקושרת אותו להבטחת בחירות מפורשת. אפילו לא אחת. הוא כן אמר להם ש"דלתי תהיה פתוחה בפניכם", ואני מניח שהם הבינו שיכול להיות שהוא יעזור להם.

אבל כל מה שכתבתי כאן, לא רלוונטי. למה? כי מותר להבטיח הבטחת בחירות. בחיי. זה נאמר אפילו בתגובת היועמ"ש ל"תחקיר". הבטחת בחירות, למרבה הצער, היא אירוע חוקי. גם הפרתה היא אירוע חוקי. רק אתמול השמעתי לינון מגל את הבטחות הבחירות שפיזר "אבו יאיר" (נתניהו) באוזני הבדואים ערב הבחירות האחרונות. הוא הבטיח שיטפל אישית בהריסות הבתים, ההפקעות והיעדר הפתרונות. הוא הבטיח לבטל את חוק קמיניץ. הוא מבטיח בכל קמפיין מאתיים הבטחות בחירות שפירושן הטבות שונות ומשונות וזה חוקי לגמרי. אגב, נתניהו גם קיבל תמורה להבטחות האלה וגרף במגזר הערבי בבחירות האחרונות הרבה יותר קולות מבפעמים הקודמות. אז מה, זה פלילי? לא, זה לא.

עכשיו, הפאנץ': בכמה קולות מדובר? מה האתנן שקיבל סער בעסקה הזו? תחזיקו חזק. מדובר בקלפי אחת בסמיע. הוא קיבל שם 79 קולות (כרבע מכלל המצביעים). כן, זה הרבה יותר מהאחוז הארצי שלו, אבל גם זה לא עבירה פלילית. בסך הכל, בכל כסרא־סמיע, קיבל סער 377 קולות טבין ותקילין. בחיי. בשביל זה סיכן סער את חירותו, את הקריירה הפוליטית שלו ואת שמו הטוב. ועכשיו תחזיקו עוד יותר חזק: בכסרא קיבל הליכוד אפילו יותר קולות מסער: קרוב ל־50% מכלל הקולות. אחוז המצביעים לליכוד מקרב הדרוזים היה חד־ספרתי. בכסרא־סמיע הוא היה קרוב ל־50%.

חוץ מהבושה, ברור שמישהו כאן מנסה להלעיט אותנו במסע צלב מטורלל נגד גדעון סער. נושאת הדגל הזה מרבה להתלונן שהיא נרדפת ומותקפת. מה שחסר לה זה מעט מודעות עצמית. אז למה הם רודפים אותו? זה ברור: הוא האיש שהפיל את נתניהו. שמו של סער כבש בשנה האחרונה את המקום הראשון בטבלת החיסולים ההיא. מצד שני, כל מה שהם הצליחו למצוא עד עכשיו זו אסלה. ואכן, הסירחון אופף את כולנו.