נורא להגיד, אבל מכל המעשים הטובים שאני בטוח שרס"ם אמיר ח'ורי, תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, עשה במהלך חייו ושירותו כשוטר, נדמה שדווקא מותו הוא שעשוי להותיר חותם לזמן ארוך על החברה בישראל. הדהירה שלו על האופנוע, עד לטווח אפס ממחבל חמוש, היא שסייעה להציל חיים ולסיים אירוע שהיה יכול להיות טבח המוני בנזק שהוא אומנם כואב מאוד, אך מופחת לעומת מה שהיה עלול לקרות אלמלא היה חותר למגע.
העובדה שמדובר בערבי, במדינה שבה כל צד מסתגר בתוך אמונתו - וממש לא במובן החיובי - הכריחה גם את אחרוני הגזענים לחשב מסלול מחדש. בכלל, נדמה שמאז הטראומה של ימי מבצע שומר החומות, משהו השתנה קצת בשיח הציבורי, בעיקר בהבנה שזה לא תמיד ערבים נגד יהודים ולהפך, אלא בעיקר מי שמאמינים באפשרות לחיות על אותה חלקת אדמה נגד מי שמבקשים לחולל מלחמת דת.
הרפלקס המותנה שלנו הוא לחלק הכל לימין ושמאל (או לכן/לא ביבי - תודה לאל שלפחות זה יסתיים בקרוב), אבל מדובר בהבל הבלים. יש בקרב מה שמכונה פה "שמאל" גזענים נוראיים ולעומת זאת, בימין יש אנשים שוחרי שלום בכל מאודם. הוויכוח פה אינו על מאחז מול נסיגה, או על אומץ לעומת תבוסתנות, אלא על השאלה איזו מדינה וחברה אנחנו רוצים לראות פה: כזאת שנשלטת בידי מי שניזונים מדם או כזאת ששוחרת פני עתיד.
ח'ורי, ירחם אלוהים על נשמתו ועל עתידנו המשותף, גרם לרגע נדיר של אחווה שמשנה תודעה. זה כמובן לא יקרה באחת, שהרי בקרוב נחזור קצת לשנוא ולגדף, אבל כבר למדתי: ממש כמו זרע פורענות, כך גם זרע של שפיות, מהרגע שבו נזרע - יכה שורשים.
בין סטירה לסתירה
ובמעבר חד לטקס האוסקר, או למעשה לסטירה המפורסמת שחוללה סערה. היא קיבלה ביטוי בפוסטים של מי שבימים כתיקונם חולקות הגיגים על גבריות רעילה והפעם ריירו על וויל סמית, שקם להגן על כבוד האישה שאיתו, בלי לשים לב שמדובר בקצה החיובי של אותה התופעה, שבצד האפל והקיצוני שלה מתרחש רצח על כבוד המשפחה.
ואנחנו, לפחות חלק מהגברים, יצאנו קצת מבולבלים. אילו גברים אתן אוהבות? את אלה שיודעים לדקלם מנטרות על שוויון מגדרי, או את אנשי המערות ששומרים על גחלת של גבריות ישנה?
אין לי בעיה שתיקחו את הזמן בשביל להכריע, אבל מאחר שגברים הם יצורים פשוטים, שלא לומר פשטניים, אנחנו חייבים תשובה ברורה. עד שלמדנו להבין למה אתן מתכוונות כשאתן אומרות "לא", עכשיו אנחנו צריכים ללמוד גם למה אתן מתכוונות כשאתן מוחאות כפיים לאלימות שאינה מתוך הגנה עצמית.
כדור שינה
השבוע, לאחר הגרלת הבתים למונדיאל בקטאר, התחרו הטובים שבין פרשני הכדורגל בניחושים לגבי זהות העולות לשלב שמינית הגמר. ובכן, הנה ההימור שלי, שהוא אגב היחיד שיתגשם במלואו. נא לרשום בבקשה:
בית א': מה זה משנה?
בית ב': למי אכפת?
בית ג': מרתק, אבל לא מזיז לי.
בית ד': לא חשוב. וכך הלאה (אני נשבע לכם שאני מכיר את כל אותיות הא'־ב', אבל נראה לי שהעיקרון ברור).
המונדיאל, פעם חוויה מטורפת שמתרחשת בכל ארבע שנים ומפגישה כוכבי כדורגל מכל העולם, בעיקר משתי היבשות הדומיננטיות של המשחק, דרום אמריקה ואירופה, הפך בעידן של ליגת האלופות לאליפות העולם דרג ב'.
הכוכבים הגדולים ממילא מופיעים אצלנו בסלון בכל שבת, דרך שידורי הליגה האנגלית, הגרמנית, האיטלקית והספרדית. שום נבחרת, גם לא זאת שתזכה במונדיאל, אינה טובה כמו הקבוצות הגדולות של אירופה - ואפילו ההצדקה הגדולה ביותר של חובבי הכדורגל האמיתיים למפעל הזה, העובדה שהוא מקל במעט את פגרת הקיץ המשמימה, נחמסה מהם השנה בדמות מונדיאל שיתקיים בחורף - תקלה ספורטיבית באמצע עונת המשחקים של הכדורגל האמיתי.
המונדיאל הפך כבר מזמן למפלטם האחרון של לאומנים, ובהתאמה למושא תשוקתם של רודנים, למשל מרוסיה או מקטאר, ששיחדו לא מעט עסקנים מהזן הגרוע ביותר, כדי לזכות באירוח הטורניר.
הנחמה היחידה בטורניר הזה, שיתקיים לראשונה בחורף, שהוא יהפוך את המפעל לקוריוז אף יותר ממה שהוא היום ובכך יקרב את קצן של התאחדויות עסקני הספורט: ההתאחדות העולמית, ההתאחדויות היבשתיות, ובסופו של דבר גם את הארציות, תהליך שבסופו ייוולד הכדורגל מחדש כברית ישירה בין הקהל שביציעים (שבלעדיו אין כדורגל) לספונסרים הישירים ולבעלי הקבוצות.
כמו בלא מעט תחומים אחרים בחיינו, הגיע הזמן לחתוך מהדיל הזה את המתווכים, שהפכו את עסקנותם לאומנותם ואת הקומבינה לנורמה.