אדיר מילר הודיע השבוע כי הוא מעוניין לסיים את "צומת מילר", ובזכיינית "קשת 12" הוציאו הודעת דובר מעט הזויה, בה הם מודיעים כי הם לא ממש מתכוונים לשחרר אותו: "הודענו לאדיר באופן חד צדדי בצינורות המקובלים, שאנו לא מקבלים את החלטתו ושזו לא עונה האחרונה של צומת מילר".
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
במשך כל העונות של "צומת מילר" הציג מילר פרדוקס מעניין - הצופים מצביעים בשלט והופכים את התוכנית שלו לסדרה קומית הכי נצפות בקהל, בעוד שהמבקרים מכנים את התוכנית מטופשת, לא מצחיקה, ו"סאחית".
מה יש באדיר מילר שגורם לתגובות אליו להיות כל שונות בין המבקרים והקהל? האם מדובר פשוט בעוד מקרה של פניה למענה המשותף הנמוך ביותר? והאם נראה עוד סדרה בסגנון "רמזור" ו"צומת מילר".
להזדהות ולצחוק
לפי ד״ר עמית לביא דינור, דיקנית בית הספר לתקשורת באוניברסיטת רייכמן: "במקרים רבים יש פער בין דעת המבקרים העוסקים באיכות הסיטקום לדעת הקהל שאוהבת את ההומור ומתחברת לנושאים המועלים. אדיר מילר עוסק בנושאים פופולריים המעסיקים כל אחד: זוגיות, והורות. אלה נושאים מחיי היומיום והוא חושף את היחסים העכשוויים. יחסי גבר-אישה מציגים היפוך תפקידים כאשר הנשים אצלו הן שתלטניות, מנהלות את הגברים ולעיתים מתייחסות אליהם כילדים בעוד הגברים המוצגים הם מוחלשים ועסוקים בלמלא הוראות של האישה כמו ילדים לאימהות שלהם. חלק מסוד הפופולריות טמון בהצגת הנשים באופן מגוחך כאשר ייחוס תכונות אלה תואם תחושות של גברים צעירים רבים. ביחסי הורים ילדים רואים את החלשות ההורים המנוהלים על-ידי ילדיהם ולעיתים אף מפחדים מהם ואינם מסוגלים לא לרצות אותם. היפוך יחסים זה קיים היום במציאות ומחבר למסך משפחות צעירות".
ד"ר מוטי גיגי, ראש המחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, מוסיף: "למרות שההומור של 'צומת מילר' והיוצר שלה אדיר מילר מכוון למכנה משותף די נמוך ועם פואנטות די ברורות ובנאליות שאפשר לצפות אותם מראש, הוא נוגע בנקודות שכולנו חווים ביום יום שלנו שכנראה מייצרת אצל לא מעט אנשים הזדהות ורצון לעקוב ואף לצחוק מהפואנטות. כמו גם שיש משהו באדיר מילר שהוא אנושי ובלתי אמצעי שנמשכים אליו ואל דמותו האמיתות או המומצאת על המסך. אדיר כשלעצמו בתור סטנדאפיסט הוא הרבה יותר טוב ומצחיק מאשר בסדרות, ועל אחת כמה וכמה במופעי האילתורים שלו. זה היה תמיד נכון הפער בין המבקרים לצופים. זה נכון לאדיר מילר ונכון לכל סרטי הבורקס".
"אתחיל ואומר שאדיר ומילר ואני גדלנו באותה שכונה בחולון", מוסיפה ד"ר יסמין ששון, מרצה במנשר ובמכללה האקדמית ספיר. "במפת התרבות הפופולרית הישראלית, זה חשוב, בשביל לקבל פרספקטיבה ונקודת מבט של מי שהינם צברים בלי משפחה מבוססת בקשרי תרבות ישראלים (בלי קשר עם משפחתם עלתה מהונגריה או טורקיה), ועל כן, אני עוקבת אחרי יצירתו של מילר מקרוב. מהופעות הסטנדאפ הראשונות שלו מול תנועות נוער מקומיות (ההרגשה שבסטנדאפ על הבמה עושים חיקויים של המורה שלך למתמטיקה!) של הווי שבזכות אותו יוצר מגיעה לקדמת הבמה הישראלית בפריים טיים".
"מודה שבין 'רמזור" ל'צומת מילר' הוא איבד אותי כצופה", מוסיפה ששון. "אך ההערכה המקצועית שלי נשארה. למופעי הקורונה (של רותם אבוהב בנוסף) הייתה חשיבות רבה, במובן הקומי העמוק והמובהק של: לבדר. יחד עם זאת במופע שלו הרגשתי שהוא נסחף לאילוץ, לעוד יום עבודה במשרד (הזכיינית) לרצות את הקהל. נעתי באי נוחות לבדיחות גזעניות שבד"כ הצליח להתל בהן".
לימור כרסנטי, אשת תקשורת בעבר ובעלת חברה לניהול מערכות הסברה ויחסי ציבור בהווה מוסיפה: "תאהבו אותו או תשנאו אותו - להגיד עליו שהוא 'לא מצחיק' זו אמירה מצחיקה למדי. ראשית, על טעם ועל ריח, אין על מה להתווכח, מדובר בעניין סובייקטיבי. שנית, אדיר מילר מתקבע בתודעה כגדול מצחיקני הארץ עובדתית: אין עוד ישראלי שגרם לכל כך הרבה ישראלים לצחוק כך בעשור האחרון. מילר מתבלט ביכולת ביצוע טכנית גבוהה ואלתורים מבריקים עוד מתחילת דרכו. הוא מביא לידי ביטוי את הכישרון והיצירתיות שלו באופן אותנטי ולעיתים 'בועט' למדי בלי פילטרים. וזו בדיוק הסיבה לפער שבין אהדת הקהל לבין המבקרים. בעוד שהקהל יכול להזדהות עם הסיטואציות והסטריאוטיפים, המבקרים מתייחסים באופן פחות סלחני ואוהד לקלישאות, בדיחות עדתיות ומגדריות, הומור שחור ועוד".
וולגריות מנצחת
"הקונפליקט הקיים בקרב יוצרי תוכן (בעיקר יוצרי ריאליטי), בין הצורך בהכרה במקצועיות ובאיכות יצירותיהם לבין הצורך בפופולריות ובהצלחה, כנראה הגיע גם אל אדיר מילר", אומר ד"ר מתן אהרוני, מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "וזה היה מתבקש. לתחושתי, התוכניות של אדיר מילר הלכו והקצינו מצד אחד מבחינת הוולגריות שלהן, המיזוגניה, המשחק המוגזם והיעדרה של אותנטיות, שאותה עדיין מחפשים הצופים והיא כבר מזמן לא שם, וזאת למרות החזות שעימה התחילה התוכנית. מצד אחר, התוכניות גם הציגו פחות ופחות תחכום וחכמה לטובת הבנאלי, הטיפשי והצפוי מראש. כל אלה אולי מזמינים פופולריות מבחינת מספר הצופים אבל הם ההפוך מהתוכן האיכותי, שיוצר כמו אדיר מבקש ויכול לקבל".
עתיד אדיר
"מהמעט שידוע לנו, מילר חש מיצוי ביצירה, הנוכחית הזאת. ויש בהודעה כזאת משהו אמיץ, יותר מתגובת הזכיינית שרוצה לסחוט ביצי זהב (ביצי חופש אולי?)", מסכמת ששון. "המודל הבריטי של כתיבה לטלוויזיה, מציע לנו מספר פרקים תמציתי. צופים ישראלים יופתעו לשמוע כי ל'מלון של פולטי' היו בסה"כ כ-12 פרקים (כשישה פרקים בשתי עונות) זוהי כתיבה מהודקת וטובה שמכבדת את יוצריה. אם הזכיינית רוצה להנות, כמו הקהל, מיצירתו של מילר - שתשלם תגמולים עבור שידורים חוזרים, או תאשר לו בהקדם לפתח סדרה חדשה".
"אדיר צריך לעצור את הזרימה ולחשוב מחדש", ממליץ אהרוני. "הפרק האחרון ששודר הציג ניצוץ מהתחכום שנדרש בתוכניות. למרות המגלומניה, זה היה בזכות ההתכתבות שלו עם טקסטים, ציטוטים ודמויות קודמים שלו. זו הייתה מעין סגירת מעגל ומכאן אדיר צריך לצאת לדרך חדשה עם הומור אחר ויותר מתוחכם, כך שגם הוא ירגיש טוב עם יצירותיו וגם הקהל ואולי גם המבקרים יעריכו יותר את התכנים".