לפני ימים ספורים ערך צה"ל תמרון גדול בעוטף עזה. המטרה, כך נמסר, הפקת לקחים משבעה באוקטובר כדי להיות ערוכים היטב ולמנוע מצב שבו אסון נורא יתרגש עלינו שוב. הגם שבאיחור טרגי, טוב שצה"ל מפיק לקחים. קציניו בשטח מרגיעים אותנו שהפעם הלוחמים אכן ערוכים כראוי אל מול רצועת עזה. כידוע, מאז תחילתה של הפסקת האש צה"ל עודנו מחזיק ברוב שטח הרצועה, מאחורי הקו הצהוב, אבל במוקדם או במאוחר יאולץ לצאת כליל מהאזור הפרוע. כוח בין לאומי שטיבו טרם הוברר יחלוש עליו, יתחיל לשקמו.
הקונספציה החדשה, שאומרת שעלינו להיערך צבאית מול רצועת עזה לבל נופתע בשנית - מוטעית. תשומת לב רבה מדי ניתנת לתיקון פרצות במקום שממנו כבר הותקפנו עד כדי סיכון קיומנו, ולא לחזיתות אחרות. "שבעה באוקטובר" הבא עלול להתרחש לאו דווקא בעוטף עזה כי אם בגבולות אחרים. למשל, לאורך קו ההפרדה בין יו"ש ובין ישראל.
לישראל שני גבולות ארוכים במיוחד: עם ירדן, 309 קילומטר אורכו, ועם מצרים, 208 קילומטר אורכו. גבולות עם שתי מדינות ערביות שעימן נחתמו הסכמי שלום - אחד בימי ראש הממשלה בגין (1979), השני בימי ראש הממשלה רבין (1994). בעשרות השנים שחלפו מאז שקטו הגבולות, אך זהו אינו שלום אמת. הן בקהיר והן בעמאן האנטישמיות בוטה. הקריאות להפרת ההסכמים נשמעות בפומבי, בתקשורת, בפרלמנטים.
האם "שבעה באוקטובר" הבא עלול להתרחש דווקא בגבולות אלה? הסימנים אינם מעודדים, והם באים מהאוויר, בדמות עשרות רחפנים המעופפים ממצרים ומירדן אל תחומי ישראל. רחפנים אלה נושאים עימם אמל"ח המגיע לידי גורמים עוינים ביו"ש ובנגב. אין זה קל לאתר את כולם בטרם יגיעו לידיים עוינות. תושבים ביישובי הספר מול הגבול המצרי חוששים שרחפן כזה יישא חומר נפץ ויתפוצץ בלב היישוב. לא ידוע לנו אם שר המודיעין המצרי, שביקר לא מכבר בישראל ונועד עם ראש הממשלה בענייני יישום הפסקת האש בעזה, שמע מפי נתניהו מחאה כפולה: על ההתעצמות הצבאית בסיני ועל חדירת רחפנים מהטריטוריה המצרית לתחומנו.
ואל נשכח את האויבים שאינם גובלים בישראל, אך גם מצידם האיום גובר והולך. איראן מוכיחה שאין לה גבולות בעוינותה לישראל ובניסיונות לשוב ולפגוע בה. טורקיה מבקשת לחזק את מעמדה כמעצמה מספר אחת במזרח התיכון. הסולטן החדש, שכבש את ליבו של הנשיא טראמפ, מבקש לחזור לימי האימפריה העותמאנית. רגלו האחת כבר בסוריה, ומנסה לתקוע יתד בעזה.