"זוהי השכונה הכי רוויזיוניסטית", הסביר חוקר, תושב שכונת הוותיקים ברמת גן, כשהוביל קבוצת מטיילים בשביליה. הוא, כמובן, התכוון לראשיתה של השכונה, כשהתגוררו בה חברי כנסת של תנועת החרות והציונים הכלליים, עיתונאים מפורסמים, אנשי רוח ממחנה הימין ועוד ידוענים.
לא עוד. כאחד מוותיקי השכונה, שלא עזבוה, אני יכול רק להתרפק במחשבתי על הימים ה"רוויזיוניסטיים" של שכונתי היפהפייה, שכן כיום היא מוקד של אופוזיציה בוטה לממשלה המכהנת.
צילום: גילי יערי פלאש 90
"מה קורה ליוסי?", יש המתלחשים באוזני רעייתי הנבוכה. "איש נאור, אינטליגנטי, איך הוא יכול להיות ביביסט כזה?". בעוברי ברחוב מביטים בי בעוינות שאינה מוסתרת. אפילו הספר השכונתי מלגלג עליי בבואי לשים ראשי תחת כלי העבודה שלו.
הלה מנהל קבוצת וואטסאפ בשם "הקול הדמוקרטי בשיכון", ואינו מאפשר לי להצטרף אליה. דמוקרטיה עאלק! לא רוצים לשמוע קול שונה, ומתהדרים ברוב חוצפה בתואר "דמוקרטי".
כמו אותה מפלגה שמתיימרת לרשת את מפלגת העבודה ההיסטורית וקוראת לעצמה "הדמוקרטים". קיצוניות שמאלנית במרָעָהּ. אני חי בתוך בועה פוליטית-חברתית. חש מנודה בסביבתי. יש השולחים לי תגובות מתריסות. "נו, מה תאמר?", הם שואלים.
לפעמים, עליי להודות, הצדק איתם. תנועת הליכוד דהיום רחוקה מאוד מאבותיה הרוויזיוניסטים, ובראשם ז’בוטינסקי, ועדיין זוהי המפלגה הגדולה בגוש המרכז-ימין, ששומרת על כוחה, שמנהלת חיים דמוקרטיים עם מוסדות נבחרים, שמייצגת נתחים גדולים בחברה.
וכי גם לי אין ביקורת על הליכוד ומוביליה? כן, גם ל"ביביסט", כביכול, כמוני ישנן תהיות. מי יכול להסכים לתרגיל השקוף שבו תושב מיאמי הפך לחבר מרכז המפלגה בסניף בגבול הצפון?
מי יכול לקבל מינוי לא לעניין של חבר כנסת חרדי לתפקיד סגן שר התקשורת, שנעשה כתרגיל פוליטי? מי הדוגל בחופש הביטוי שיכול להסכים עם רפורמה בעייתית בתקשורת?
מי יכול להיות אדיש למה שקורה לתרבות הישראלית? הנה, לכאורה, סיבות לנטוש בית פוליטי שכה השתנה, שמחולל מהלכים מרחיקי לכת מתוך הרצון להמשיך ולשלוט, כמעט בכל מחיר.
גם בקרב חבריי הימנים יש המביטים בי בחשדנות, כמי שמפגין יותר מדי עצמאות מחשבתית וביקורת. עוד "נסיך" שסוטה מהדרך, הולך בעקבות חבריו ה"נסיכים" שבגדו בליכוד. כך אני מוצא עצמי, וכמוני לא מעטים מוותיקי התנועה, נקלע בין נאמנות טוטאלית ובין ביקורת לגיטימית, לא רוצה שמאל אבל מאוכזב מהימין.
הליכוד, כמפלגה הגדולה ביותר, כמפלגת שלטון עשרות שנים, מוצאת עצמה בבעיה דווקא בגלל גודלה. כך נמצאים בזנב סיעתה חברי כנסת שמן הראוי שיוחלפו בטובים מהם: פחות צעקנים, פחות קיצוניים, פחות מזלזלים בערכים של לאומיות וליברליזם, פחות מנותקים מהמורשת המפוארת של ז’בוטינסקי, בגין, שמיר ולוי.
יש מה לתקן במפלגת השלטון, גם כשישנם אילוצים פוליטיים שאפשר להבינם. אבל האם האופוזיציה מציגה תמונה מלבבת יותר? עם חמישה טוענים לכתר שכל אחד מהם מייצג דרך אחרת, כשהעוינות לראש הממשלה היא הסיבה היחידה להתלכדותם כביכול?
איזו בשורה הם מביאים לאומה? מה הם תרמו לחוסנה של המדינה בשנתיים הקשות ביותר בתולדותיה? מהי יכולתם לעמוד בלחצים, למנוע נסיגות?
חזקים בתקשורת, נעזרים במערכת המשפט הלעומתית, נשענים על מפגיני רחוב, חזקים בהפצת שנאה ובהרחבת הקרעים - זוהי האופוזיציה לגווניה. והיא נעזרת ביוצאי ליכוד, כמו בני בגין ובנו, לימור לבנת ואהוד אולמרט, שהתהפכו אידיאולוגית.
צילום: מרק ישראל סלם
הנה סיבות טובות עבור ותיקי המפלגה כמוני להמשיך ולדבוק בליכוד. אני ושכמותי מייחלים לכך שהמפלגה תחזור לשורשיה הבריאים ותציב לקראת הבחירות הדמוקרטיות בשנה זו רשימה ובה מועמדים חדשים ורעננים שיוסיפו לה מנדטים ולא יגרמו לאובדנם.
מועמדים שמבטאים את דור הלוחמים והמאמינים של ימינו, שיודעים לשלב באישיותם מורשת ותקווה, אחריות לאומית ודאגה אמיתית לעם. מועמדים שיחברו את התנועה לישראל החדשה, המתנדבת, המנצחת, שיפיחו בעם רוח של אחדות ואמונה בעתידנו, שישאפו לקרב אלה אל אלה יריבים פוליטיים.
גם למתלבטים ולספקנים, ואני בתוכם, צריך להיות ברור במבט רוחבי על הזירה המפלגתית, עם כל הביקורת והאכזבה, שרק ממשלה חדשה, ציונית, מאחדת, שהליכוד במרכזה עם פנים חדשות ומבטיחות - תקנה לאומה ביטחון, שגשוג, רגיעה וחידוש מעמדנו בזירה הבינלאומית. זוהי תקוות ישראל לשנים הבאות. אני מאמין.
