על מחבקי עצים ושאר מתנענעים
יוסי וקסמן, “ואלוהים הרג את הכלה", קתרזיס, 300 עמ'
הגבר היחיד ברשימה עושה כבוד למגדר ולמגזר עם הרומן הסוער הזה, הכמעט אלמודוברי, והמתפקע מכל טוב, שמלווה שלושה דורות של נשים יוצאות דופן (הנה לכם הגדרה דיפלומטית ל"נשים על סף התמוטטות עצבים" במקרה הטוב) בירושלים הלא ממש קדושה, וד"ש קריר מ"הלסביון העליון". וקסמן בשיא כוחו.
ציטוט אחד: “אז החלטתי לחתוך, מעכשיו אני יתומה, לא אבא ולא אימא, נוחי וליבי שניאורסון הורים שכולים, אין להם יותר צאצאית, גמרתי איתם אחת ולתמיד, כמה שאיריס ניסתה להרגיע אותי, לא עזרו לה המילים, זין, אין לי הורים, נגמר לי, אאמץ את ההורים של איריס, הם לפחות פרופסורים באוניברסיטה, לא נוהרים באוטובוסים, משוגעים, מחבקי עצים, מתפללים ומתנענעים, רק מלחשוב על הטקסים שאבא'לה עורך למעריצים שלו ביערות כמעט התעלפתי, זה לא אני, זה לא החיים שלי, זה לא מה שלמדתי וזה בטח לא מה שרציתי, כזה גועל רפש, חסמתי אותם בסלולרי, בווטסאפ, בטלגרם, באינסטוש, בפייסבוק, שלא יצוצו לי, אדון שב"כ וגברת מפקחת גננת, לא רוצה שום מגע עם הורים שרלטנים כאלה, זה אשכרה עלה לי בבריאות, תאמיני לי, יקירתי...".
סילואט של גינה
אורלי קסטל־בלום, “ביוטופ", הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 233 עמ'
זו ההופעה הראשונה, ובהחלט לא האחרונה, של הוצאת שתים ברשימה. טובות השתים. רוב הספרים שפרסמה השנה ההוצאה החדשה היו מצוינים ומעוררי מחשבה, כמו למשל רומן הביכורים של העיתונאית שרית סרדס־טרוטינו, שכדברי גב העטיפה, “חושף כרוניקה מצמיתה של טראומה שקפאה בזמן". הטראומה היא קשר אסור וסודי בין ילדה (ולא נערה או אישה. ילדה) בת 14 וסגן המנהל של בית הספר שבו היא לומדת. מה היה שם, מה זה השאיר אצל בת ה־14, שכעת היא אם ורעיה נורמטיבית בת 41, ואיך ממשיכים הלאה.
ציטוט אחד: “כמו שיש צורה ייחודית לפצע שנפער כתוצאה מיריית אקדח או לפצע שנוצר מדקירת סכין, כך נראית צורת הפצע של פגיעה מינית מהסוג הזה. דומה במקצת לגילוי עריות. מורה בגיל הזה ממלא פונקציה של הורה. את חיפשת חום, רוך ואהבה. הוא פרץ את הגבולות לכיוון אחר לגמרי".
ואם אנחנו כבר בשוונג של כאב, למה לא לדבר קצת על המוות? הפסיכואנליטיקנית אורנה קסטל מציעה להתבונן במוות (מצד מי שחוו אובדן קשה) כתרגיל של התמסרות - לכתיבה, לשיברון הלב, לילדים (אף שהם סוג של “בולענים") או לאומנות. לפני ציטוט אחד של קסטל, הנה אחד של גתה שהיא מביאה (“ואם דרך האדם להיאלם דום בייסוריו, לי נתן הלב לומר את אשר סבלתי") ושל דיקנס (האם הנוטה למות ב"זמנים קשים": “יש איזה כאב בחדר, אבל אני כבר לא בטוחה שהוא שלי").
ציטוט אחד: “כאשר נולד לך ילד (וגם אח) אתה כבר מת, יש לך ממשיך. אישה היא מוות נאמר. יש בה משהו שהורג, כי לפני הכל היא הורגת את עצמה ברגע שהיא מתעברת ומולידה (...) או שהאישה תמות או שהאם תמות. מה שלפני רגע היה היא, שנידונה כיצור חי לסופיות, הנה היא משכפלת כמה תאים, ומכאן ואילך תדון עצמה להמשך שלה ללא עצמה".
הנציגות הנוכרית ברשימה שייכת לסופרת ספרדייה שבחרה לכתוב רומן רב־קולי על הקשר בין וירג'יניה וולף והטבחית שלה, נלי בוקסול, שעבדה בשירות הסופרת 18 שנה עד שפוטרה. יחסי אהבה־הערצה־תיעוב אפיינו את מערכת היחסים הזאת (מצד הטבחית), והסיפור מבוסס על תחקיר ודמיון כאחד.
ציטוט אחד: “הסיפור הזה צריך לכלול את כל הרכיבים הכימיים הדרושים לשינוי הרגשות האנושיים: הוא עובר מהערצה לקנאה, מחיבה לאכזבה, מכבוד לבוז, מדאגה לשעמום, מהכרת תודה לשנאה. הצלחתי להשלים את דיוקנה: עיניים קטנות וקשות, אף סולד עם קצה מעט רחב, עור פנים בהיר מאוד שמתכסה כתמים כשכעס מצטבר תחתיו, כפות ידיים ורגליים קטנות ושמנמנות. לא חשוב אם זה לא מדויק, המראה שלה לא מעסיק אותי. היא ידעה קרוא וכתוב, תנאי הכרחי כדי לשרת בבית טוב, אלא אם את סתם מגהצת או כובסת".
אין עולם ללא חורבן
מיכל ברנע־אסטרוג, “השנים הבאות", שתים, 237 עמ'
צמד מרשימים
שולי ספיר, “ליאת והבלונדה", שתים, 160 עמ'
ועכשיו קצת בידור ופאן. הרווחנו אותם ביושר, תודו. שני סיפורי אהבה מרעננים ומצחיקים עם כמה מטרות סאטיריות כמו הביצה הספרותית המקומית ועבודות דוקטורט מיותרות על “פרקטיקות של דיכוי" מרכיבים את הספר המתוק הזה, שציור העטיפה שלו עושה לו עוול ונראה שייך לספר אחר, אבל אל תיתנו לו למנוע מכם את הרפרפת הזאת בימים עגומים, עם חושך על פי תהום וכל זה.
ציטוט אחד: “אולי אני אומרת תפלויות איומות, אמרתי, אבל תודה שלפחות אני נראית ממש טוב. תאר לעצמך כמה גברים כאן בבית הקפה מקנאים בך. הם היו רוצים להיות במקומך, הם היו רוצים להיות מי שיושב מול אישה כמוני, בלונדינית מטופחת עם צמד מרשימים שגם לבושה טוב".
תודה באמת
עדי הלל, “תודה על ליל אמש", שתים, 316 עמ'
ואם כבר פאן, קבלו בזרועות פתוחות את “תודה על ליל אמש" ואמרו תודה. טיול בת מצווה באפריקה שמתקיים בגיל 40, עם כלת השמחה, אמה ודודתה, ומקיים את כל מה שהוא מבטיח. דודה אוגוסטה מ"מסעותיי עם דודתי" של גרהם גרין הייתה מאשרת בשמחה את המהדורה הישראלית, ומצחקקת לא מעט תוך כדי כך.
ציטוט אחד: “אני אקריא עכשיו את החלוקה לרכבים. זו חלוקה שרירותית, אבל אני מבקש לא להתחלף. זה נראה לכם שולי, אבל זה לא. עבדו צריך לדעת טוב־טוב שאחרי כל פיפי, יש לו בדיוק את מספר הראשים שהוא מכיר וזוכר, אחרת מישהו עוד יישאר מאחור בסוואנה ויאכל אותו נמר, כי עבדו חשב שהוא ברכב של זורי, וזורי חשב שהוא ברכב של אשם, ואשם, מה הוא אשם, הוא לא ידע שלימור וזמירה החליטו להתחלף. אז בבקשה. מה שאני קורא עכשיו זה מה שקורה. תסמכו על יקיר שהוא יודע מה הוא עושה".
פה חיה בדידות
ורד גלאון, “כתב כמויות'', שתים, 252 עמ'
