אני אומר כאן את מה שיש לי להגיד בעקבות ההתנפלות המכוערת על מי שהעז לומר את מה שהיה על לבו – והדברים ראויים היו להישמע – לאחר החלטתו של בית הדין לעבודה בעניינה של אשת ראש הממשלה. פרקליטה אמר את מה שאמר, ואני לא מצאתי בדברים כל פגם; גם לאחר שבחנתי את החוק המנדטורי שהורישו לנו הבריטים הקובע מה היא “זילות בית המשפט”. לעומת זאת, הבחנתי בהרבה צביעות וחוסר יושר אינטלקטואלי דווקא אצל מי שהשתלחו בעורך הדין יוסי כהן. הדברים לא נשמעו לי מחוסרי גוון פוליטי. אני דווקא מצאתי בהם הרבה רצון להשתלב במסע המבקש לפגוע ביסודות הדמוקרטיים שעליהם קמה המדינה היהודית.
 
והנה אני אומר את הדברים: דעתי אינה נופלת בחשיבותה או במשקלה מזאת של כמה וכמה מבכירי עולם המשפט, לא כולם תמימים או חפים מול שיקול זר, שנחלצו לגנות באורח בוטה למדי דברי ביקורת לגיטימיים לחלוטין. לאחר עשרות שנים שבמהלכן הופעתי באלפי משפטים, שבתי ופשפשתי בזיכרונותי, ולאחר בדיקה מדוקדקת לא מצאתי אפילו שופט אחד שנמשח לתפקידו בידי גורם שמיימי כלשהו. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מונו בידי הוועדה לבחירת שופטים שבה יושבים בסך הכל תשעה אנשים. שישה מהם, לא במפתיע, הם פוליטיקאים ששיקולים משיקולים שונים מניעים אותם. כך זה היה מאז ומעולם – ואיש לא יכול לטעון שרק הטובים ביותר תמיד מונו.
 
אף פעם לא שמעתי כיצד מתנהלים הדיונים בחדר האטום שבו לא מעט אמוציות מתגלגלות, אבל את התוצרים של הדיונים האלה יכול כל אחד לחוש על בשרו. לטוב ולרע, אלה שמגיעים לקו הגמר הם אנשים רגילים לגמרי. כולם באים עם השקפת עולם מסודרת. על בית גידולם לא יודעים הרבה, בניגוד למה שקורה, למשל, בארצות הברית. חלקם חכמים וחלקם קצת פחות. המינוי הוא לכל החיים, כלומר עד גיל 70, מה שגורם למערכת המשפט לסבול במשך שנים לא מעטות מדמויות - אם להתבטא בעדינות - שנויות במחלוקת.
 

מחד, להיפטר מהן זה לא פשוט; ומאידך, מי שמעז לבקר אותן בפומבי מעלה עליו את חמתו של כל הממסד המשפטי שגם בימים כתיקונם אינו זוכה להערכה רבה. שיעור הרשעות ממש מפלצתי, שאינו מוכר בשום מדינה מערבית, גורם לרבים לתהות אם לא הגיעה השעה לעשות רוויזיה משמעותית ביותר בכל שיטת המשפט הנוהגת במקומותינו.
 
את חוקי העונשין ירשנו, כאמור, משלטונות המנדט הבריטי, בלי שמליאת הכנסת טרחה אי פעם לבחון אותם מחדש או להכניס בהם שינוי קל; מה שמתבקש מעצם היותנו מדינה שבה מקדשים את כבוד האדם ואת חירותו. וכך נותרו בספר החוקים שלנו סעיפים שנועדו, בזמנו, להגן על כבודו של השלטון הקולוניאלי אל מול הנתינים המקומיים, ערבים כיהודים, שאינם אמורים, כמובן, לדעת מה טוב עבורם. הנה דוגמה אחת: על פי החוק הקיים, אסור בתכלית האיסור להעליב עובד ציבור. למי שמעליב אותו אין בחוק אפילו עילת הגנה אחת. אז מה קורה למי שצופה, למשל, בעובד ציבור שמקבל שוחד? אסור במקרה כזה “להעליב” את עובד הציבור ולספר קבל עם ועדה שהוא סוטה מדרך הישר?
 
כך או כך, אין להותיר את מערכת המשפט חסינה מפני ביקורת. המושג “כנה ואדיבה” המופיע בחוק העונשין, כשמדובר בביקורת על שופט, צריך להימחק. מה שמותר לעשות לראש ממשלה נבחר לא יכול להיעצר שם; אין כל דרך לראות את זה אחרת.