מחר אנחנו נכנסים ל–2019, אבל מול הבית שלי בגינת המשחקים נדמה שהזמן עומד מלכת ואנחנו נמצאים עדיין כמה עשורים אחורה. ראשית כל נתמקם גיאוגרפית: אני מתגורר בשכונת תל ברוך צפון שבצפון תל אביב. עכשיו נתמקם דמוגרפית: בשכונה מתגוררות אושיות כמו שלי גפני, גלית גוטמן, שאול ואיריס אלוביץ׳, בר רפאלי, רון חולדאי, אבי גבאי, חיים רמון, עופר עיני, גדעון עמיחי, סנדרה רינגלר ושגב משה. בוא נגיד זאת כך - כשאני אוסף את הילד שלי מהגן, אני נתקל בהורים האחרים שבאו לאסוף גם הם את צאצאיהם, וביניהם אני יכול לפגוש מלכת יופי לשעבר ועורכת דין מהבכירות במשק, שבשמה אפשר להיתקל במסגרת ידיעות על הפרשיות הכי מפורסמות בתחום הצווארון הלבן בשנים האחרונות.
לעתים לאחר שאני אוסף את הילד מהגן, אנחנו ממשיכים למרכז המסחרי הצמוד, ״מרכז מיקדו״, שבחזית שלו ניצבת חנות לפופים (בלבד) שעונה לשם ״פוזיטיב״. בשם זה יש לתפוס את מהות השכונה כולה. שכונת פוזיטיב המאונגלזת, המחויכת, הנוצצת, המבריקה, האסתטית, המוקפדת, המצוחצחת, המלאה בהאפינס, השופעת בלוקסוס, המצופה במרפסות שמש עתירות צמחייה וחלונות דאבל–גלייזינג.
כל יום בשעות הצהריים המוקדמות אני מוציא את הכלב לטיול במדשאה שליד גינת המשחקים, וכל יום אני נתקל באותו מחזה שיש בו משהו עגום שאינני יכול להתעלם ממנו. יושבות שם בקבוצה המטפלות של הילדים של השכונה, כל אחת עם הילד שבו היא מטפלת, ואי אפשר להתעלם מהניגודים - בעוד הילדים כולם בהירים, בלונדיניים, עיניים כחולות, המטפלות כולן בגון עור שמסגיר את היותן מעדות המזרח. הילדים האלו כל כך בלונדינים ובהירים, אבל כמובן שזה לא העניין העיקרי פה, העניין הוא חלוקת התפקידים, יחסי הכוחות - הכוח, העוצמה והכסף אצל האשכנזים שמעסיקים מטפלות–אופר שידאגו לילדיהם המושלמים. אני רואה את זה ואומר לעצמי שזה מדהים עד כמה, בסופו של דבר, לא באמת התקדמנו, לפחות לא מאיך שזה נראה בגן המשחקים שמול ביתי בשכונת פוזיטיב. אם היה מגיע צייר ומצייר את הסיטואציה הזו, אני משוכנע שהיה נותן לציור את השם: ״משרתים ואדונים״.
גם לאבי, כיאה לצאצא למשפחת אצולה שגרה באחוזה בשכונת צהלה, הייתה מטפלת־אופר ממוצא מזרחי. קראו לה שמחה, היא באה ממשפחה קשת יום באחת מהשכונות הקשות של תל אביב, ואחד מאחיה אפילו היה אחד מראשי ארגוני הפשע הידועים של שנות ה־07. אבא שלי תמיד אמר ששמחה היא מי שגידלה אותו באמת ואפילו נתן לה קרדיט על בחירתו להיות אומן יוצר. הוא הסביר לי כמה וכמה פעמים ששמחה לא ידעה קרוא וכתוב ובשל כך לא יכלה להקריא לו סיפורים לפני השינה, אז היא הייתה ממציאה לו סיפורים מהראש. ״שם הבנתי את הכוח שיש לחוש הדמיון״, הוא נהג לומר, ״את היכולת לברוא עולם שלם באמצעות הדמיון. ואת זה הבנתי בזכות שמחה. היא הייתה האומן הראשון שפגשתי בחיי״.
אז, בימים ההם, בשנות ה־50, כשאבי היה ילד, זה נראה הגיוני שהמטפלת שלו, שהייתה איתו מבוקר ועד לילה, מהבוקר כששלחה אותו לבית הספר ועד הלילה כשהרדימה אותו, תהיה ממוצא מזרחי, אבל כיום נהוג לומר שהחברה הישראלית עברה כברת דרך והגזענות מוגרה.
אבל זה לא כך על פי הנעשה בגינת המשחקים של שכונת תל ברוך צפון. וזה לא כך לפי העובדה שעוד לא היה ראש ממשלה אחד ממוצא מזרחי (את האצבע המאשימה אפשר להפנות למפלגה הטהורה ״הליכוד״, שבראשה עמדו תמיד פולנים אשכנזים טהורים). וזה לא כך על פי רשימת המנכ״לים של החברות הגדולות במשק. וזה לא כך על פי מדד ג׳יני מ–2015, שמצא שאשכנזים בישראל מרוויחים משכורת גבוהה יותר ב–20% ממזרחים. וזה לא כך על פי נתוני הלמ״ס, שמהם עולה ששיעור המזרחים ילידי הארץ שיש להם תואר אקדמי נמוך משמעותית משיעור האקדמאים בקרב הדור השני להורים עולים ממוצא אשכנזי. וזה לא כך על פי חברי נמרוד ניר, שסיפר לי שכשאביו, סילבן שלום, התמנה לשר החוץ, פעם אחר פעם הוא נתקל באנשים אשר שאלו אותו ״מה, הוא יודע אנגלית?״. וזה לא כך על פי שירו המופתי של רועי חסן ״במדינת אשכנז״, שבו הוא כותב:
בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי אֹכֶל
חָרִיף וּבַיִת חָם
בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מוּפְלֶטָה
אֲנִי חַפְלָה
אֲנִי כָּבוֹד
אֲנִי עַצְלָן
אֲנִי כָּל מַה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם
כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן
אֲנִי הַהֶרֶס
הַחֻרְבָּן
הַשֵּׁד הַמְּזֻיָּן
הָעֲבַרְיָן עִם הַכִּפָּה
בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט
אֲנִי קִבְרֵי צַדִּיקִים
וּקְמֵעוֹת
אֲנִי עַרְס
אֲנִי יָאלְלָה
כַּפַּיִם