אל תקרא לי עדר: עם הליכודניקים ב"לאומיאדה" באילת

לפני הכל, זה סיפור אהבה. סיפור אהבה של אנשים למקום הזה, לארץ הזאת, לקהילה שלהם, לעם ישראל, ולמי שהם רואים כמנהיגו הבלתי מעורער. אל תיתנו לכתבות הגנריות של רוב הקולגות שלנו, שנועלים נעליים גבוהות ויוצאים לסקר כינוסים של הימין כאילו היו מינימום סר דיוויד אטנבורו וחוזרים עם קולאז' צבעוני של "כל הסמולנים אומואים ושיישרף עוד פעם האברמוביץ' הזה". אל תיתנו לסרטי הטבע האלה לבלבל אתכם. הליכודניקים, בהכללה, באים מאהבה - בטח כשהם יורדים אל הליכודיאדה באילת.

אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה אם אין בו פרחים, קונפטי ודרבוקות דביקות שמנגנות? תכף ננסה לברר יחד, אבל קודם כל בואו נימלט מן האספלט ומן הערים המקומטות - לאילת.

היו שנים קלות יותר שבהן אפשר היה להגיע בתוך דקות אל שדה דב, לעבור ביטחון וצ'ק־אין בתוך כחצי שעה, ואחרי עוד 50 דקות למצוא את עצמך באמצע אילת. לא נשטח פה שוב את כל המניפסט שליווה את סגירת שדה דב. אבל המסע לאילת הפך למפרך במיוחד בעידן שבו תל אביבי צריך להגיע לנתב"ג, לספוג איחורים ועיכובים ולנחות באמצע המדבר, במרחק של מונית ב־100 שקל מהמלון או בשאטל מסובסד שעובר בין כל המלונות.

אני יודע מה מתחשק לכם להגיד עכשיו: הנה שני התל אביבים האלה, שרק לפני דקה לכלכו על ההתנשאות המובנית בקרב חלק מהקולגות שלהם, מתגרבזים לנו עכשיו על אילת. זהו שלא: נהג המונית שלקח את אחד מאיתנו, שנחת בשעת לילה מאוחרת, סיפר על אשתו שעברה ניתוח ומטופלת בידי מומחה של אחת מקופות החולים. "פעם הרופא היה מגיע אחת לשבועיים. מאז שסגרו את שדה דב הוא הפסיק לבוא". "אז מה", תהה האחד מאיתנו, "אשתך צריכה לטוס אליו?". "הלוואי שזה היה כל כך פשוט", ענה הנהג. "אין מספיק תורים לאילתים במרכז הארץ, היא צריכה לחכות שנה וחצי בין תור לתור".

לו היו בונים בכסף הזה שיכון לזוגות צעירים, שהיה מאפשר להם להשתלב בעיר הגדולה - ניחא. אבל בשכונה החדשה שתקום יום אחד על חורבות שדה דב, יגורו ילדים מפונקים של הורים טחונים, משפרי דיור מהרצליה פיתוח ורמת השרון. אופס, תראו מה זה - עוד לא נכנסנו בשערי אילת וכבר האחד מאיתנו מדבר כמו ליכודניק. כלומר, כמו ליכודניק עד שמזכירים לו שהמפלגה שלו מנהלת את המדינה, עם מעט מאוד הפסקות, כבר משהו כמו 43 שנים, שבמהלכן רק העמיק הפער בין המרכז לפריפריה.

גם לאחרת, שהקדימה לנחות כאן בצהרי יום חמישי, היה סשן מעניין במונית. הנהג, ששמע שהיא נוסעת לסקר את הלאומיאדה, שטח מיד את משנתו העצבנית על בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ' והממשלה שדופקת את נהגי המוניות. "אז מה, תצביע ביבי?", היא שאלה, והלה - שטען שהצביע לנתניהו בבחירות הקודמות - התחלחל מעצם האפשרות. "אשכרה תלך לקלפי, תיקח פתק של מפלגה אחרת ותשים משהו שהוא לא ליכוד?", התעקשה האחת. וההוא הודה שלא. אבל כנראה שיישאר בבית, וכך גם חבריו. במילים אחרות: לא קול לבני גנץ אבל פחות קול לנתניהו, "שילמד לקח".

השטח מנומנם

לפני כמעט חמש שנים הצליח נתניהו להוציא מהבית, בעזרת תרגיל "הערבים נוהרים", את עובדי מפעלי ים המלח ובני משפחותיהם, שהיו "נהגי המוניות" של אז. מה יהיה הנשק הסודי שלו ב־72 השעות הקרובות? ואולי מוטב בכלל לשאול אם יש לו כזה.

לפחות במלון "קלאב הוטל", שאירח, כמו בכל שנה, את האירוע של פעילי הליכוד, התשובה על השאלה הזאת די ברורה. נתניהו הוא המנהיג ואין בלתו. אנחנו יודעים שקל לתייג את חסידיו כ"ביביסטים", עדר, ציבור נבער מדעת שנוהה אחר מנהיג כריזמטי, אבל כבוגרי שתי "ליכודיאדות" (אם כי זאת נקראת "לאומיאדה"), שנינו מוכנים לחתום בקרדיט משותף על המשפט הבא: הליכודניקים ממש לא מה שהם נראים מבחוץ, בטח לא כשצופים בהם מבעד לעדשת המצלמה של כתבים בסגנון אטנבורו.

מה שכן, אפשר שנהג המונית של האחת מאיתנו לא לבד. אם לשפוט על פי האירוע הזה, השטח מנומנם. אולי מותש כבר מכל מלחמות נתניהו בפרקליטות, במשטרה ונגד שאר העולם. הם ילכו אחריו באש ובמים, אבל החברים שלהם והשכנים שלהם, שמרגישים קצת פחות מחויבים לתנועה ולאיש (כן, תתפלאו, עדיין בסדר הזה), יכולים להישאר בבית במקום לשמור על נתניהו מאוחדת - כמו שאמר פעם עוד פיון במצעד הבלתי פוסק של אנשים חביבים יותר או פחות שהתיימרו להחליף את נתניהו, ושהמשותף לכולם הוא שהם אינם מגיעים לקרסוליו.

והנה, בלי משים, הגענו לעוד נקודה חשובה: בסופו של דבר האנשים כאן מסתכלים לך בלבן של העיניים ורוצים שתגיד להם, עם יד על הלב, שיש אחד שיעשה את זה יותר טוב מביבי. זה, אגב, השלב שבו "סמולנים" כמונו משפילים עיניים וממלמלים משהו על כמה שנתניהו מושחת או פלגן או מסית, בהיעדר תשובה טובה יותר.

ובכל זאת, אף שרוב המתכנסים כאן הם קודם כל ליכודניקים ורק אחר כך ביביסטים, יכול להיות שהם לא שמו לב לגלריה שמקיפה אותם. אנחנו לא מדברים חלילה על דודי אמסלם או על דוד ביטן - מנהיגים שצמחו מתוך הליכוד. אף על פי שגם חלק ממי שגדלו עטופים בהדר בית"רי, כמו לימור לבנת, לא ממש אוהבים אותם. מעניין למה. אנחנו מתכוונים לשלל תופעות - מ"הצל" דרך רן כרמי בוזגלו ועד ל"לירן חולצה אפורה", שמסתובבים בלובי כמעין תזכורת לכך שלא רק התנשאות ורשלנות של התקשורת לדורותיה הוציאו לליכוד שם של מפלגה רדודה.

מאלי ועד אמיר אוחנה

"הלאומיאדה" מתנהלת הפעם על מי מנוחות. לא נתיימר להעמיד פני מומחים לאירועי הליכוד, אבל אפילו עם הפז"ם שיש לנו אפשר לקבוע שהשנה העסק רגוע יותר, אף שמדובר בעשרה ימים לפני הבחירות, ועוד בחירות צמודות, כפי שמנבאים הסקרים נכון לרגע זה.

מדי פעם מישהו תופס מיקרופון ושואג ססמאות של "יאללה, ליכודניקים, באנו להעיר את אילת!", ובכל פעם שנכנס ח"כ כזה או אחר וצועד על השטיח האדום, דואג חיים, מפיק האירוע ואיש מלא באנרגיות שמחות תמיד, להרים את האווירה המנומנמת של יום חמישי אחר הצהריים. בהשוואה למשחקי כדורגל, למשל, זה מזכיר את האולטראס, לא משנה של איזו קבוצה, שמנסים לעורר את הקהל המיושב יותר ביציע המרכזי. כלומר צריך פה גול בשביל להעיר באמת את העסק. ומכיוון שבגולים עסקינן, מה יותר טבעי מהשם המפורש "אוחנה"?

כן, חברים, גם בשנים שבהן היו אוהדי בית"ר קוראים בקצב "אוחנה, אוחנה", כל הדרך מהיציע אל מגרשי החניה - כלומר מאז אלי - הוא לא היה כאמיר, שמסתובב בלאומיאדה כמו הנסיך וויליאם שירד אל העם. שר המשפטים הוא אולי מינוי זמני, אבל בעיני הנוכחים כאן הוא המלך הבלתי מעורער. בהיעדרו של נתניהו, כן? לא היינו רוצים להוסיף את שר המשפטים לרשימת החיסול של כל מי שהעזו לבלוט לצדו. תשאלו את גדעון סער כמה קשה לשוב משם.

גילה גמליאל כאן, והיא אהובה מאוד על הקהל. גם צחי הנגבי מתקבל פה בכבוד, כיאה לקפטן ותיק שעוד עולה מדי פעם מהספסל. מיקי זוהר דופק את הכניסה שלו ומצטלם עם כל פעיל שרק מבקש, ואמסלם מקבל צ'אפחות חבריות ויושב בלובי כאחד האדם. ניר ברקת מעורר עניין, וליואב גלנט רוחשים פה כבוד, אבל בגדול - העסק קצת רדום.

והוא לא רדום מפני שהתפוצות מהמשל של יועז הנדל החליפו את הדרבוקה בכינור, אלא מפני שאין באופק פריימריז. לא בכדי הליכוד נותרה המפלגה החשובה היחידה שמקיימת בחירות מקדימות: הפריימריז הם סם החיים של התנועה הזאת ומה שמפיח בה רוח חיים ומקנה לה משנה מרץ.

כשהיינו כאן לפני שנתיים, היו מסביב המון אנשים בחליפות, ח"כים־וונאביז שקיוו להשתחל למקום ריאלי ברשימה דרך חיבור עם הקהל באירועים כמו "הליכודיאדה" (כשמה אז). הם חיפשו את התקשורת וקיוו שנאיית את שמם כהלכה בעיתון, ואם אפשר, אז גם עם תמונה. הפעם הם אינם, והיעדרם מורגש בשטח. לא מתבקשים לסלפי, לא זורקים פה מתן בסתר, שמה נדבה, ופה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה. לא מחלקים פלאיירים וסטיקרים או צועקים "כל הכבוד לשר". ועל רקע השקט היחסי הזה, זוהר אוחנה ככוכב בשמי הלאומיאדה.

מבחינת הציבור, כאן הפרקליטות שבתוך הפרקליטות יכולה לחשב את קצה לאחור וגנץ יכול לארוז תיק קטן עם מברשת שיניים בדרך לחדרי החקירות. למי תודה? לאוחנה. האיש מסתובב כאן עם בן זוגו ועם ילדיהם ומקבל כבוד מלכים מציבור שהתואר שמרני־מסורתי יאה לו. בלאומיאדה, כן? לא במפלגה של ניצן הורוביץ.

בכלל, יכולת ההכלה של האחר של הציבור שנקרא לו מזרחי־מסורתי היא תמיד עניין מרתק ומפתיע למי ששואב את המידע שלו על הקבוצה הזאת רק מהתקשורת. בערב שבת, למשל, נראים כאן לא מעט חובשי כיפה לצד נשותיהם בשמלות מיני. הם יימנעו מסיגריה עד צאת השבת, אבל יישבו עם החבר'ה על בקבוק יין ויתכננו את החופשה הבאה. הם ימין־שמרני־מסורתי־מזרחי, והם מחבקים את אוחנה, האיש שמסב להם גאווה, עוד לפני שהופקעה המילה הזאת מרשות הכלל.

ייתכן שהתהילה של אוחנה תהיה קצרת מועד. אפשר שהוא קוטף את הפירות של ההצלחה הרגעית במינוי האיש שהורה לחקור את פרשת המימד החמישי (זאת שהפכה את הדיבור הרווח מ"נתניהו מושחת" ל"כולם מושחתים"). יכול להיות שקצת כמו נתניהו עצמו, שהשיג הישג מדיני כביר אצל דונלד טראמפ אבל משלם מחיר על חוסר יכולתו לספח לפי שעה - גם זוהרו של אוחנה יועם כאשר יתברר שהחלטה על חקירה היא דבר אחד, אבל הסיכוי שמערכת המשפט הנוכחית תחקור ברצינות ואף תשפוט את גנץ הוא אפסי.

יכול להיות שכל ה"היי" שמלווה כאן את האיש יתפוגג כלא היה. אבל בינתיים זו שעתו היפה. די שיעמוד בשבת בבוקר בחולצה כחולה וקצרה עם סמל ה־FBI (או לפחות משהו דומה, שמבהיר שלאיש יש חוש הומור), כדי שיעלו אליו לרגל, ילחצו את ידו, יחבקו אותו באהבה, כראוי לאיש השעה.

בהמשך, כששבנו כבר לתל אביב, התברר שמשתתפי האירוע בחרו בו לדמות המשפיעה ביותר על סדר היום הציבורי ולמחליף ראוי לנתניהו, ביום שאחרי, כמובן. איך נאמר בעדינות? זה היה צפוי כמו ניצחון של ליברפול על מ.ס אשדוד.

בגין על המסך

באירוע הפתיחה, שנערך באודיטוריום ביום חמישי בערב, מתכנסים בעצלתיים האורחים ששילמו במיטב כספם על סוף השבוע הזה במחיצת נבחריהם. זאת אומרת, אומנם הם שילמו מחיר מוזל, אבל אצל הישראלי הממוצע, ולא משנה לאיזו מפלגה הוא מצביע, הכל כלול זה הכל כלול. אם שילמנו על ארוחת הערב, אנחנו נאכל אותה עד הפירור האחרון. כך שבשעה הנקובה לא נצפו מספיק אורחים שוויתרו על התור הארוך לארוחת הערב כדי לשמוע את נאומו של "הצל" או את דברי הפתיחה של המארגנים: משה פסל, שהוא גם יו"ר צעירי הליכוד ומשה בן זקן.

השניים, המכונים כאן באהבה "המושיקואים", הם אלה שהגו לפני כחמש שנים את רעיון "הליכודיאדה"/"לאומיאדה". הם מסתובבים בתוך הקהל, נרגשים כחתני בר מצווה שמארחים את קרוביהם. האמת? בצדק. הם יצרו אירוע שהוא כבר מסורת בליכוד. אין ספק שיבוא יום והוא ישרת אותם היטב, אם וכאשר יחליטו לקפוץ ראש אל המים הגועשים של הפריימריז.

בינתיים, עד שכולם יגמרו לאכול, השתלט איציק זרקא על המיקרופון בלובי שהתרוקן מאדם. הוא אחד הפעילים הצבעוניים שידעה תנועת הליכוד, שיש לה, כזכור, רקע של צבע. זרקא השמיע ברצף שירי תעמולה קליטים - החל ב"רק הליכוד יכול" וכלה ב"ביבי, יא חביבי, תעזבו את גנץ, תשכחו מטיבי", והצליח להרים את אווירת ה"יאללה בלגן", יחד עם שני פעילים שמסתובבים סביבו עם מצלמה, מתעדים ומעלים לפייסבוק.

זרקא הוא האיש שהיית רוצה לראות לצדך ביציע כשהקבוצה שלך יוצאת למשחק חוץ קשוח במיוחד. הוא גדול ממדים, עד שאפילו האחד מאיתנו, איש די גדול בעצמו, נראה לידו כמו גור. קולו מגיע לדציבלים שגורמים למערכת כריזה להישמע כמו חלילית. כשהוא מוחא כפיים באילת, נדמה שאפילו ציפורים באזור המרכז מתעופפות בבהלה. זרקא הוא גם הדוגמה הכמעט יחידה כאן למה שנותר מפעילי השטח החמים מהליכוד של פעם, אלה שקצת התחלפו בפעילים שבעים של מפלגת שלטון.

זה לא שלא מנסים להרים פה את הווליום, אבל גם כשמוקרן בלופ סרטון שבו מתנוסס דיוקנו של מנחם בגין, ספק אם מישהו, מלבד האיש שיושב בדיוק מול המסך, מעיף בו מבט.

בשלב מסוים נקלעת למהומה קבוצת תיירים שהגיעה מספרד. הם מביטים בשלטים ובשטיח האדום, מאזינים בעל כורחם למוזיקה המתנגנת בקולי קולות, מביטים באחת מאיתנו במבוכה ותוהים לפשר החגיגה. "יו נואו נתניהו?" היא שואלת. "יס, יס, ווי לאב הים", הם עונים ומוסיפים: "ביבי איז דה קינג".

אם היה נתניהו מקבל מכלל אזרחי ישראל את הקרדיט שהוא מקבל ברחבי העולם, כנראה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט היה מחפש עכשיו עבודה כמתמחה זוטר במשרד עורכי דין לענייני תעבורה.

בשלב כלשהו פרצה שמועה שהראש, שביקר באותה שעה בכנס בדימונה, יעשה ג'סטה לפעילים שלו וימשיך דרומה לאילת. שלושה ילדים נרגשים שראו שאנחנו מהתקשורת פנו אלינו ושאלו: "מתי ביבי בא?". אבל לא רק שהוא לא בא, אפילו מירי רגב, כוכבת הליכודיאדות לדורותיהן - שנכנסה בפעם הקודמת בסערה משל הייתה גל גדות על השטיח האדום - לא נצפתה באירוע. רק ג'ינגל הפריימריז המוכר שלה לא הפסיק להתנגן.

מי שהופיע הוא שר האוצר המיועד הבא ניר ברקת, שכמובן מקפיד להודות בראש ובראשונה לראש הממשלה נתניהו על הבחירה בו ועל האמון. לברקת אין ספק שנתניהו הוא ראש הממשלה הבא. אנחנו דווקא סבורים שהספק או המבוכה הצליחו לחלחל אל תודעתם של חלק מהפעילים הנאמנים, שאולי מסרבים להודות בכך או להאמין שיכול להיות אחרת, אבל נראים מודאגים. השאלה אם הדאגה הזאת תריץ אותם לקלפי או תשתק אותם כך שיישארו בבית היא במידה רבה שאלת 61 המנדטים של הבחירות האלה.

דרבוקות, תפילין ואינסטגרם

באיחור של כמעט שעה נפתח המושב המרכזי באודיטוריום. עוד לפני שעלה על הבמה בועז גולן והפר, לכאורה, את צו איסור הפרסום, נאם "הצל", שדיבר על "ההם" שגנבו ו"ההם" שלקחו ועד כמה לא ניתן "להם". בתגובה הקהל מוחא כפיים, אבל די באדישות.

בינתיים, בשורות האחרונות, עומדות שתי נשים ושואלות "מתי מתחיל הסטנד־אפ", כי עם כל הכבוד לבחירות, קודם כל באנו ליהנות. הגברים שהגיעו איתן דווקא נראו נלהבים יותר וביקשו להתמקם בשורות הראשונות. "אתם מצפון תל אביב, יושבים לכם בשקט", אמר אחד מהם, "אבל הבעיה שלנו היא העבודה על הפריפריות". "הפריפריות לא בכיס של הליכוד?", שאלה אחת מאיתנו. "אנשים אדישים קצת", הוא ענה, "צריך לעבוד חזק־חזק שם".

רגע לפני שהתחיל המופע המרכזי של הערב, פצח הקהל בשירת "שבחי ירושלים" בניצוחו של מיקי זוהר. כן, אותו שיר ששלישיית "שוקולד מנטה מסטיק" התורנית - ינון מגל, אראל סג"ל ושמעון ריקלין - צילמה עם נתניהו. השיר שבגינו הושעה סג"ל מתאגיד השידור. השיר הזה כיכב עוד כמה פעמים בערב וגם בבמת המופעים של שישי בצהריים, אז הציג מגל את הניגון לשבת שלו בגרסת הלייב, לקול תשואות הקהל. לו היה אביהו מדינה מקבל תמלוגים בכל פעם ששירו הושמע בלאומיאדה, הוא יכול היה בקלות לרכוש את הסוויטה היוקרתית ביותר במלון.

לא רק דרבוקות ושירי ירושלים יש ברקע, גם עמדות להנחת תפילין. הן זכו להצלחה גדולה בשטח, שאולי הסבירה מדוע רון חולדאי, הביצועיסט הכי גדול של השמאל הישראלי, לא התקדם מעבר לתחום המוניציפלי. המאבק שלו באויב הדמיוני - דוכני הנחת תפילין, אלו שלא באו טוב לאשכנזים של צפון תל אביב, הצליח לעורר את השד המסורתי. פה מניחים תפילין, מצטלמים ומעלים ישר לסטורי, כאמצעי בידול בין מי שמחויבים לערכי היהדות לבין מי שכבר שכחו מה זה להיות יהודים.

אם נדמה לקורא הביקורתי שאנחנו בבחינת תינוקות שנשבו בקסם הליכודניקי - זה לא לגמרי כך. בסך הכל מדובר באירוע עסקני, שגם החלק העיוני שלו אינו מבקש לעורר שיח או לקרוא תיגר על הנחות יסוד. המשוכנעים ממילא באים כדי לשמוע את המשכנעים, שאוהבים את החום שעוטף אותם, נאחזים בו ומבקשים ממנו עוד.

בפאנל שנערך בשבת עלתה לדיון פרשת הרפז. העיתונאי בועז גולן, מי שהפך לגיבור השעה בגלל החלטתו להפר, לכאורה, צו איסור פרסום בפרשה, הלהיב את הקהל. "מי לא הפך לרמטכ"ל בעקבות פרשת הרפז?", שאל. "גלנט", זועק הקהל. "ומי כן הפך לרמטכ"ל בעקבותיה?", המשיך גולן לשאול. "גנץ", קורא הקהל וחלקו שורק בוז. "אז שלא יחשבו שאנחנו מטומטמים", מסכם גולן. מילים כדורבנות, אבל רק עד שנזכרים שלפרשת הרפז לא היה קשר לאי־מינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל.

אדרבא, גלנט קיבל את המינוי ונפסל בסוף רק בעקבות תחקיר על חריגות בנייה, תצהיר כוזב ועוד, שפרסם עמיתנו קלמן ליבסקינד - עיתונאי קפדן שמדייק בעובדות, גם כשהן לא מתיישבות עם סדר היום שלו. מצד שני, למה לקלקל תיאוריית קונספירציה טובה עם עובדות? בטח כשאין איש בקהל שיקלקל את השורה.

ליכודניקים או ביביסטים

מי שמצליח לסדוק מעט את תמימות הדעים באולם הוא ח"כ לשעבר אורן חזן. כזכור חזן עזב את הליכוד לאחר שלא נבחר למקום ריאלי בפריימריז. הוא התמודד לבדו, תוך הטחת כמה האשמות בנתניהו. העובדה שנותנים לו לשבת על הבמה בפאנל שנערך בשבת בצהריים מרגיזה לא מעט אנשים. "עזבת את הליכוד ולכלכת על ביבי", צועקים לו. והוא נאלץ להדוף את הביקורת כשהוא מספר שהתבקש על ידי ראש הממשלה אישית לסייע לו לגייס מנדטים.

מי שנדמה שהפנימה את המשימה היא ח"כ קטי שטרית, שנכנסה לכנסת במקום המנדט השביעי של יהדות התורה, על חודם של 60 קולות. לטענתה, השטח אדיש, סומך על העובדה שהליכוד כבר שנים בשלטון ועל ראש הממשלה הכל יכול שמנהיג אותו. היא נותנת דוגמה מישיבת ועדת חוץ וביטחון, שבה, לדבריה, ביקש גבי אשכנזי דווקא ממנה להשתיק את חברו לסיעה צבי האוזר, כהוכחה לכך שבכחול לבן לא מדברים אפילו זה עם זה. ועל כן, כדי למנוע מצב שהמדינה תיפול לידיהם של מי שלא מסוגלים לתקשר, לכאורה, אפילו בינם לבין עצמם, הליכודניקים מוכרחים לצאת מהאדישות ולגרור את חבריהם לקלפי.

עוד משתתפת בפאנל היא טל גלבוע, שנתניהו מינה אותה לטפל בנושא זכויות בעלי החיים. היא זוכה כאן לאהבה, ודאי לאחר שהיא מציגה את עצמה כיחידה שמביאה ממעוזי השמאל קולות מקרב מי שאהבת בעלי החיים היא בלבם. אבל כמעט בלי משים היא נוגעת בנקודה אחרת, שדווקא סותרת את המשפט הקודם. "גם אם נתניהו יעביר מחר חוק שאוסר על אכילת בשר, יש אוהבי חיות שלא יצביעו לו בחיים". פייר? צודקת.

ובארוחת הערב - חידוש. החריימה הטבעוני של שרה נתניהו, שהמתכון שלו, כך לפי "השמועות", דלף והגיע אל שף המלון כמו היה תמונות אינטימיות בטלפון הפרוץ של בני גנץ (לכאורה, כמובן). זה גימיק נחמד, בטח כשבשטח מסתובבת טל גלבוע ומטיפה לא רק לאהבת ישראל, אלא גם לאהבת החי.

אבל את הליכודניקים, ובעיקר את הליכודניקיות, קשה לערבב כמו פלפל חריף בחריימה. צריך לדמיין את רעייתו עומדת במטבח בימי שישי ומכינה לבעלה ולילדיה חריימה מסורתי, עם טוויסט קטן של טופו במקום דג, ואחר כך מגישה אותו לשולחן עם חלה של שבת, כדי להבין עד כמה הגימיק הזה מופרך.

כשמביטים מהצד, מגלים היכן עובר הקו בין ליכודניקים כמו אלה שכאן לביביסטים שעבורם ראש הממשלה הוא משיח בן דוד. פה גם מודעים למגבלות שלו, לא טועים לחשוב שהוא מה שהוא לא, אבל בהחלט אסירי תודה על מה שהוא כן.

הם מעריכים אותו כמנהיג ולא מעריצים אותו הערצה עיוורת כאדם. הליכוד היה לפניו, נסק עם מנחם בגין, קפא עם יצחק שמיר, התרסק שוב במערכה מול קדימה - והמציא את עצמו מחדש אחרי הכישלונות ב־1992 וב־1999. וכמובן מול קדימה, פצע שעדיין מדמם בזיכרון הקולקטיבי של הפעילים כאן. אף על פי כן נוע תנוע מפלגת הליכוד.

התור בדרך לשפטל

את הליכוד של ערב בחירות 2020 אפשר לתאר כרגוע מאוד מעל פני השטח, אך סוער מתחת להם. כל מי שמסקר מדי פעם את המערכת הפוליטית מקבל בכל יום נתון הודעות טקסט של פעילים מהמחנות המתארגנים ל"יום שאחרי". הם מכפישים את תפקודו של ישראל כ"ץ כשר חוץ, מכנים את המינוי העתידי של ברקת "יריקה בפני הליכוד" ומתגוללים על גלעד ארדן ועל יולי אדלשטיין.

נדמה כי אולי הדבר הכי אחראי מצד נתניהו יהיה לסמן בעצמו את יורשו. אחרת, כשכל המאבקים האלה יעלו ויצופו אל מעל לפני השטח, עוד יתגעגעו בליכוד לקרב המיקרופונים שבו הוריד אורי שני את השאלטר על יצחק שמיר, כדי לאפשר לאריק שרון לקרוא "מי בעד חיסול הטרור?".

משום כך, אגב, יכול להיות שנתניהו מקדם את ברקת. האיש מתקבל כאן בכבוד, אבל התחושה היא שהוא נטע זר. קשה לו עם החיבוקים, קשה לו להיטמע בין הפעילים, והליכודניקים מתייחסים אליו ואל אחרים שצנחו לפתע במפלגה כאל חשודים, עד שלא יוכח אחרת. המסקנה שלנו היא שברקת עוד יצטרך להזיע רבות עד שיצליח להתנחל כאן בלבבות, אם בכלל.

"אז ברקת יהיה טוב?", שואלת האחת מאיתנו פעיל ליכוד ותיק שזיהה את האחר כאוהד מושבע של מנצ'סטר יונייטד. "מייקל בלומברג טוב בשביל להיות נשיא ארה"ב?", הוא מפתיע וממשיך: "עם כל הכבוד, לא מספיק לעשות כסף או לדעת לנהל עיר".
אחר כך אנחנו עוברים לדבר על כדורגל - או שאולי בעצם לא ממש. "המצב של הליכוד אחרי ביבי יהיה כמו של מנצ'סטר יונייטד אחרי עידן פרגוסון", אומר הפעיל ומתכוון כמובן לסר אלכס פרגוסון, המנג'ר של מנצ'סטר יונייטד בין השנים 1986־2013, שבמהלכן זכה עמה ב־13 תוארי אליפות. "כ"ץ יהיה כמו דיוויד מויס, ברקת כמו מוריניו וכך הלאה", הוא ממשיך ומונה שמות של מאמנים שכשלו בכניסה אל הנעליים הגדולות שהותיר אחריו סר אלכס.

ניכר בפעיל שאפילו תסריט הבלהות אינו מערער אותו. כי קצת כמו אוהד כדורגל, הוא מסביר לנו, צריך לדעת שיש גם תקופות רעות. "אנשים שוכחים שבבחירות שאחרי הקמת קדימה היו לנו רק 12 מנדטים", הוא מסכם את הנושא. כאמור, בניגוד לביביסטים, פה אצל הרוב זו קודם כל המדינה, אחר כך התנועה ורק אחר כך המנהיג.

שבת, צהריים. כולם כבר מתכוננים לעזיבה. רגע לפני, עו"ד יורם שפטל, דמות נערצת, אם לשפוט לפי התור ללחיצת ידיים, מסביר להם איך בדיוק מתנהל ציד המכשפות נגד נתניהו. החילונים ממהרים צפונה, הדתיים יחלו את המסע שלהם רק עם צאת השבת. האהבה מסביב גדולה, אבל הביטחון העצמי כבר לא בשמיים. זו לא מפלגת השלטון הבטוחה בעצמה שפגשנו כאן לפני שנתיים בדיוק. זו מפלגה שכבר חוששת, מדברת בלחש על "היום שאחרי", שלא תפיל לעולם את מי שנבחר לעמוד בראשה, אבל אולי חלקים ממנה ינשמו לרווחה כשיחליט להתקפל מרצונו, כי אפילו הם יודעים שהיום הזה יגיע.

כבר אמרנו, זהו סיפור אהבה. אהבה שהגורל ומנדלבליט העזו להפר. רק אם נדמה לכם שהכתבה הזאת היא רקוויאם לעידן שתם, המלצתנו היא: אל תמהרו לשלוף את הממחטות. הליכודניקים, האנשים הכי אופטימיים בפוליטיקה הישראלית, לא מאמינים בסופים רעים.