יש רבים שטוענים שישראל תהיה שונה לאחר שמשבר הקורונה ייתם. מספרים לי שהרבה דברים טובים קורים לנו בימים האלה של ריחוק פיזי. הטענה היא שהנכונות להבין את האחר תהפוך למעין צו אופנתי. החילונים ישנאו פחות את החרדים; ואלה יהיו מוכנים הרבה יותר להיכנס אל מתחת לאלונקה. הערבים יהיו מחוברים קצת יותר למוסדותיה של המדינה היהודית. וגם, כך נטען, האובססיה המניעה את גלגלי השנאה לבנימין נתניהו תדעך. חבל, זה לא הולך לקרות.
מהעולם האוטופי הזה לא יישאר כלום עם אור הבוקר. לאחר שנתעורר נמצא ששום דבר לא השתנה. הפרשנים־מטעם ימשיכו בשלהם. בעלי הטורים לא יפסיקו להפיץ רעל חברתי. אסתר חיות תמשיך להתנהל בדרכים שונות כדי לבצר את מעמדה; זה מה שגרם לה, בעיצומו של יום הזיכרון, להוציא צו על תנאי בעתירה שעלולה לגרור אותנו למערכת בחירות רביעית.
ובה בעת, היועץ המשפטי לממשלה לא נרתע מלבנות ביטויים עמומים. בהיעדר עילה טובה אחרת להתנגדויותיו למעשיה של הממשלה, הוא מדבר על “מניעות משפטית”.עוד ביטוי שנשלף מארגז הכלים של מערכת שאינה מכבדת את הרשות הנבחרת, שבו נמצאים גם ביטויים מקוממים כמו “הציבור הנאור” או “השופט הסביר”.
אני אומר את הדברים בצער רב. הייתי בהחלט רוצה לראות שהמצוקה הגדולה שאליה נקלעה האנושות כולה מביאה לשינויים מפליגים גם אצלנו, אבל כשאני מתבונן בהרכב שנבחר לשם דיון בעתירות הרות הגורל לעתיד כולנו, אני יודע בוודאות גמורה ששום דבר טוב לא עומד לקרות לנו עם היציאה מהסגרים שנכפו עלינו.
האנרכיה המשפטית שעליה אני מרבה לדבר כבר כאן; והיא כבר מכה בכל העוצמה בכל אורחות חיינו. כל דיכפין יכול לבוא בשעריו של הבג”ץ ולבקש שם את יומו. פעם, הכל היו משחרים לפתחו של הכומר המקומי; כמו גם לזה של רב הקהילה. היום, אלה השופטים. אין נושא שהם נרתעים מלדון בו.
וזה מה שהכי מכביד עליי בימים האלה. על הריחוק שנכפה על בני גילי מאנשים אהובים אפשר עוד להתגבר, אבל זאת לא הבעיה של בני דורי שהורגלו לאיפוק שגזרו על עצמם השופטים עם הקמת המדינה; מה שסייע למערכות השלטון לחוקק, למשל, את חוק השבות.
האפשרות ש־11 אנשים יכולים לבטל את הכרעתם של מיליוני אזרחים, פשוט מעבירה בי צמרמורת. אין דבר כזה בשום מקום בעולם. אז למה שזה יקרה אצלנו? לזה אין לי תשובה. אני רק יודע שכל מי שמייחל למשהו אחר אינו מבין את עוצמת האנטגוניזם שרבים פיתחו כאן, האחד כלפי השני, מגזר כנגד מגזר, במשך השנים.
זה, כנראה, חלק מאופיו של העם היהודי. חיפשתי שינויים שחלו, אולי, בנטייה לפלגנות לאחר השואה – לאחר שבשנים שקדומו לה היו מחלוקות בין ארגונים יהודיים שונים – אבל לא מצאתי כאלה. גם לאחר מלחמת העולם השנייה, דבר לא השתנה. וצריך גם לזכור, שהיו לא מעט יהודים שניסו לשכנע, לדוגמה, את נשיא ארצות הברית בזמנו הארי טרומן שיטיל וטו על ההכרזה שדוד בן גוריון עמד לשאת.
למיטב הבנתי, ממשלת הקואליציה הבאה עלינו לרעה, אם הבג”ץ יתיר לה לקום, תסיג אותנו לאחור בהרבה תחומים; בעיקר, להבנתי, בתחום המשפטי. היא פשוט תניח לקבוצה מצומצמת של אנשים במערכת המשפט לעשות בחיינו כאוות נפשם. וזה יקרה, וזה יהיה רע.