"אין לנו טיפת כעס": בתה של הגננת שנפטרה מקורונה במסר סלחני

מורשת אם: "כשהחלה הקורונה, אמא חששה", מספרת גיטי סגל, בתה של הגננת שלוה זלפריינד ז"ל בת ה־64, שנפטרה ביום שישי האחרון מנגיף קורונה. "בגל הראשון היא לא יצאה מהבית בכלל, וגם אנחנו, הילדים, לא עלינו אליה. עשינו קניות, השארנו מחוץ לדלת, ורק נכדה אחת נכנסה כדי לעזור לה במה שצריך. אמא נשמעה לכל ההנחיות הכי קטנות.כשחזרו לשגרה, בשבועיים־שלושה הראשונים אמא לא חזרה לעבודה כי חששה", מוסיפה סגל. "אבל אחר כך, כשנכנסו לשגרת קורונה, כולם הבינו שכבר אין הרבה ברירות וחייבים להתחיל לחיות עם זה. לאמא היו מחלות רקע. הרופאה שלה אמרה לה שאומנם היא לא ממליצה לה לחזור לעבודה, אבל באותה נשימה גם אמרה שהיא לא יכולה להנפיק אישור רפואי, כלומר ימי מחלה. אמא חזרה לעבודה. היא חששה, אבל הבינה שאין לה הרבה ברירות. היא גם כתבה להורים שהיא בקבוצת סיכון ומבקשת מהם לשמור על ההנחיות".

אלא שלמרות אמצעי הזהירות שנקטה, זלפריינד נמצאה חיובית לנגיף לפני כמה שבועות. במכתב שכתבה לפני שבועיים להורים בקבוצת הגן שחינכה, היא העריכה שנדבקה בגן. "קיבלתי כמה טלפונים בימים האחרונים מגורמים מוסמכים שכנראה נדבקתי בגן", כתבה. "ידוע בוודאות לרשויות על משפחות שהפרו בידוד או שלא מילאו אחר הנחיית העירייה לא לשלוח ילדים שיש בביתם בן משפחה בבידוד. על אנשים כמוני באה להגן ההנחיה. לצערי, היו שהעדיפו לשלוח את הילד לגן מתוך הרגשת ה'סמוך' הישראלי... לי זה כבר לא משנה ממי נדבקתי ומי הפר בידוד... אבל אני פשוט מתחננת ומבקשת עבור הסבים והסבתות, השכנים והדודים המבוגרים שמקיפים אותנו ולא מגיע להם למות!... אני חלילה לא מאשימה אף אחד! שלא יובן כך מדבריי... אם יהיה מישהו אחד שיקרא את הדברים ויבין את ההשלכות של חובת הבידוד, והיה זה שכרי".
הורים מהגן טענו מצדם שהטענה במכתב הופנתה אליהם שלא בצדק. "הדברים נכתבו מכאב וסבל של הגננת בימים קשים של אשפוז", כתב אחד ההורים, "אך ההורים התנהגו כראוי! וכמובן כולם בריאים, כל ילדי הגן והמשפחות של ילדי הגן".

בני משפחתה של זלפריינד מצדם נזהרים מלהפנות אצבע מאשימה. "חשוב לי להדגיש, אנחנו לא יודעים שום דבר", אומרת בתה. "אנחנו חיילים במשבצת, אנחנו חלק מפאזל אנושי עצום ומורכב, ואנחנו לא רואים את התמונה השלמה. למעשה ובכנות, אין לנו את הדרכים לדעת מאיפה אמא נדבקה. אנחנו יכולים לשער, להעריך. אמא שלי בעיקרון לא יצאה לשום מקום חוץ מאשר לגן. את הקניות עשינו לה, היא יצאה רק לגן. אנחנו אנשים חרדים. אנחנו אנשים מאמינים. אנחנו כרגע לא נמצאים במקום של לחפש מאיפה היא נדבקה או להאשים מישהו. חשוב לי שההורים של ילדי הגן לא ירגישו אשמים. זה לא היה הרצון של אמא שלי. היא גם ציינה זאת בהודעה הארוכה שכתבה לאחר שנדבקה, וזה הושמט בחלק מהמקומות. היא כתבה שאינה מאשימה אף אחד בעובדה שנדבקה".

אהבת האחר

בעשר השנים האחרונות עבדה זלפריינד כגננת בגן בפתח תקווה. לפני כן עבדה עשרות שנים בשכונת כפר אברהם בעיר. לזלפריינד שישה ילדים, כולם עוסקים בחינוך. "זה רק מראה מה הייתה מלאכת החינוך בשביל אמא שלנו", אומרת סגל. "היא אף פעם לא הלכה לעבודה בשביל כסף, אלא מתוך אהבה. גם אחרי כמעט 47 שנות חינוך היא עדיין התחדשה, למדה כל הזמן, וכל בוקר הלכה בשמחה לעבודתה. עם כל הלב והנשמה היא נגעה בכל ילד, קידמה כל ילד, וזה לא משנה אם בגן היו גם 36 ילדים. עבורה כל ילד היה כמו יהלום. היו לה גם תמיד את המילים הטובות להורים, היא ידעה לגבי כל ילד באיזה מקום צריך לקדם אותו. היא נתנה לילדים את המקסימום, את הנשמה. אמא שלי תמיד נתנה הכל ביד חמה, הייתה בן אדם שלא צריך לעצמו שום דבר. אספר לך אנקדוטה קטנה. בימיה האחרונים נכנסה אחות לחדרה בבית החולים לסדר משהו. אמא שאלה אותה: 'את רוצה סוכרייה, כדי שיהיה לך מתוק בפה?'. גם כשהייתה כאובה ושוכבת בבית החולים, חשבה על האחר כל הזמן. אמא הייתה אישה של לב ונתינה שאי אפשר אפילו לתאר. היא הייתה כל הזמן למען הזולת, וזה אף פעם לא היה ממקום של כבוד או 'תראו מה עשיתי', אלא מתוך אהבה לאנשים וילדים. ערבות הדדית ואהבת האחר תמיד היו אצלה במקום הראשון".

מתי החלו להופיע אצלה תסמיני הקורונה?
"לפני כשבועיים וחצי אמא קיבלה את התסמינים הקשים של הקורונה: תסחיף ריאתי ופרפורים בלב. היא אושפזה, ובשלב האחרון פיתחה דלקת ריאות שלמעשה סיימה את חייה. במהלך אשפוזה היא כתבה את המכתב הזה להורי הגן, שבו היא מבקשת מהם להקפיד על ההנחיות. היא כאמור לא האשימה אף אחד, לא כעסה על אף אחד. היא כתבה במכתב על הפרות בידוד, אבל חשוב לי שתדגישי שאנחנו לא במקום של האשמה כרגע. אנחנו מאמינים שהכל מהשם, ואמא שלי לא הייתה רוצה לשמוע שמאשימים מישהו. מהכבוד שלה אנחנו גם לא רוצים חלילה שמישהו ירגיש אשם".

מהו המסר שלכם?
"אנחנו יוצאים בקריאה לקובעי המדיניות שייתנו אפשרות לאנשים בקבוצת סיכון להיעדר מהעבודה. שייתנו להם את הספייס שלהם, את האפשרות, כדי שלא ירגישו שהם צריכים לחרף את נפשם בשביל העבודה. אמא, כאמור, לא האשימה אף אחד. היא כתבה את זה במפורש בפוסט. היא הייתה אישה של שלום. לא אהבה מריבות, תמיד ברחה ממריבות וממחלוקות. לכן הקריאה שצריכה לצאת מפה היא שאנשים יקפידו על ההנחיות וידאגו לאנשים בקבוצות סיכון".

בכל זאת, אין כאב על כך שייתכן שאמא נדבקה דווקא במקום שכל כך אהבה?
"זו שאלה מצוינת, אבל אגיד לך משהו שאת לא תביני כל כך. רק מי שיש לו אמונה יודע להתמודד עם הדברים האלה. ברגע שאנו מאמינים באמונה שלמה שאמא סיימה את התפקיד שלה בעולם הזה, זה ממש לא משנה לנו איך זה קרה. אנחנו יודעים שזהו, הכרטיס שלה בעולם הזה הסתיים. זו האמונה שלנו, ואי אפשר לערער עליה בשום משפט שיגידו כאלה ואחרים. זו הייתה הדרך שהיא הייתה צריכה לעבור, וזו הייתה הדרך שבה היא הייתה צריכה ללכת מהעולם. אנחנו לרגע לא שואלים שאלות ולא מפקפקים. ברור לנו בידיעה ברורה לגמרי שאם זו לא הייתה קורונה, היא הייתה מתה בדרך אחרת, כי זה היה התאריך שנקבע לה. זאת גם הדרך שלנו להתמודד עם הכאב והאובדן הגדול. אנחנו יודעים שזה רצון השם".

מגיעים אליכם מנחמים רבים?
"בגלל הקורונה אנחנו מקבלים יותר ניחומים בטלפון. הוצאתי אתמול הודעה להורי הגן לאחר ששמעתי את כל ההתנהלות וההאשמה בתקשורת. כתבתי שחשוב לי שהם ידעו שאנחנו לא מאשימים אותם ושזו לא הייתה הדרך של אמא שלי. אנחנו רוצים שידעו שאין לנו טיפת כעס עליהם".

למלא את החלל

זו הטרגדיה השנייה שפקדה את המשפחה בשנים האחרונות. "לפני שש שנים אבא שלי, הרב סנדי זלפריינד ז"ל, נהרג בתאונת דרכים בציר ז'בוטינסקי", מספרת סגל. "הוא היה משגיח כשרות. חזר מהעבודה, עבר באור ירוק, ואוטובוס שעבר באדום דרס אותו. גם במקרה הזה לא שאלנו שאלות. אנחנו אפילו לא יודעים איך קוראים לנהג. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שמה שצריך לקרות - קורה. אמא שלי לקחה מאוד קשה את מותו של אבא. הקפנו אותה והיינו סביבה 24 שעות כדי למלא את החסר, את החלל. עם כל החסר והקושי היא קמה יום־יום לעבודה, המשיכה בדרכה, עשתה דברים. למדנו ממנה איך להתמודד עם אובדן וכאב. ראינו ממנה את גודל האמונה שלה, ואת הדרך הזו אנחנו ממשיכים הלאה".