אז עכשיו צריך ללעוג למוקי, זהו צו השעה, זו המגמה. לצחוק עליו, להגיד שאיבד את זה. הנרטיב הוא נגד דני ניב. מוקי הוא אריאל זילבר של העשור. גם אז, כשזילבר החל להביע עמדות פוליטיות ימניות הוא הפך מוקצה מחמת מיאוס. לא מוזמן, לא ראוי. אפילו את פועלו החלו לטשטש. "הוא השתנה לנו", טענו נגדו, "פעם הוא היה אומן, עכשיו הוא מחורפן". אותו דבר עם מוקי. מי שלא בעניינים, העליהום על הראפר בן ה־50 מתרחש כבר כמה שנים. זה התחיל בימי המהפכה המשפטית, כשהוא הגיע למאהל בירושלים ועשה פרסה כי ראה שזו עוד הפגנה נגד ראש הממשלה. מיד נכתבו עליו מאמרים שהוא בדיחה, שאין לו יושרה. עיתון "הארץ" הפך אותו לשק חבטות תדיר ונוח. מדי מספר חודשים הם מקדישים לו טורים. האיש סומן. מוקי משיק מופע ואלבום חדש שייצא בקרוב. הוא התראיין בשבוע שעבר למאקו, שם פרס את תפיסת עולמו וסיפר על אורחות חייו החדשים, הכוללים תזונה שמורכבת מבשר וביצים והכנה עצמית של דאודורנט ומשחת שיניים. "אני בכלל אמיש", אמר. הציטוטים שלו הופצו לכל עבר ומוסגרו כהשתגעות פטאלית, התפלפות טוטאלית, התחרפנות דרסטית. בזמן הקורונה מוקי העז לשאול שאלות על הנגיף, והוציא שיר בשם "יום חדש", שם כתב "פסיכוזת המונים קיבלנו לפנים". גבות הורמו, מאמרים נכתבו, נטען שהוא מנסה להגיד משהו ולא הולך עד הסוף. שהוא כאילו זמר מחאה אבל בעצם לא אומר מילה. מעניין למה. אולי כי הוא יודע שכאשר אחרים אומרים, צולים אותם על המצלה ומעיפים אותם מהמילייה. אריאל זילבר אז, מוקי היום. אבל גם עמיר בניון, עידן רייכל ואחרים מאתגרים את השיח עם דעות לאומיות, לפעמים דתיות, שלא מקובלות על "התקשורת" או על "תל אביב" או על "אנשים שמבינים", שהם בעצם מאות בודדות של כאלה שקובעים, שמסתובבים באותם חוגים. היחיד שלא משלם מחיר על עמדותיו הוא עידן עמדי, רק משום שהועלה לדרגת קדושה אחרי הפציעה. אין כוח בעולם שיכול לערער אותו. אף אחד גם לא מעז. ישנה תפיסה, קונספציה, שלפיה אומנים צריכים להיות שוחרי שלום, תמימים, מאמינים בנפשו הטובה של האדם, כל אדם, אם הוא ישראלי, פלסטיני, נורווגי או אמריקאי. האומן אמור לכתוב ולהלחין יצירות אופטימיות, גם אם הן דביליות, או שקריות, או מנותקות מהמציאות. העיקר שיישרו קו עם מסרים רכים, פייסניים, יש שיגידו תבוסתניים. "האויב שלך הוא בדיוק כמוך, הוא מתעקש לחיות, הוא יכול להיות אוהב שלך, אם תושיט לו יד", כתב אז שלום חנוך. אלה לא רק שורות נאיביות, הן מוליכות שולל. חנוך כמובן לא אשם, הוא היה חלק מטרנד, תפיסת עולם. תושבי ניר עוז הושיטו יד לאויבים שלהם במשך שנים, חלקם הסיעו את תושבי עזה חולי הסרטן לאיכילוב. הסוף של הושטת היד הזאת היה יממה של שואה בבוקר שמחת תורה. לכן רק שירו שיר לשלום, הבטחתם יונה, עלה של זית, אני מבטיח לך שזו תהיה המלחמה האחרונה, אלה טקסטים שאיששו את מה שרצינו לחשוב על העולם, על החיים, על המזרח התיכון. שרק אם נתאמץ עוד קצת, נוותר רק מעט, יגיעו ימים של שקט, ויהיה אפשר לנוח על המרפסת. השקט התברר כרפש. המרפסת כמלכודת מוות. מוקי: ""זו הארץ שלנו, זו הארץ המובטחת.אנחנו יהודים, זאת הארץ שלנו. ארץ ישראל." pic.twitter.com/BHN6nR26YV — E (@_Gold_1948) July 6, 2025 גם מוקי כתב בזמנו ש"כולם מדברים על שלום". הוא האמין בהתפייסות בין העמים. שבעה באוקטובר טלטל גם אותו. כיום הוא שר את "כולם מדברים על שלום" במובן של שלום פנימי, אחדות בתוכנו. וגם אז יורדים עליו, לַמלם, בני גנץ של המוזיקה, עוד אברי גלעד. כיום מוקי מכריז שהוא אדם מאמין, מניח תפילין ואפשר לשער שיצביע לימין. זו התפכחות שאמורה להתקבל לכל הפחות בהבנה. ראו את ההתעוררות הלאומית המפעימה בבריטניה בסוף השבוע שעבר. אבל יש אליטה תרבותית, אומנותית, של אנשים שקובעים מה נכון ובעיקר מי לא. אומנים ששינו את דעתם והתחזקו או עברו ימינה עוברים מידור והחרמה במשחק ה"רשת". "שמעתם מה הוא אמר?", ומצרפים צילומי מסך עם אימוג'ים שבזים לו ונקרעים מצחוק. כך מתעלמים מעשייתו ולאט־לאט מעמעמים את מורשתו. מכאן ואילך הוא תמיד יוזכר כמי שהביע "דעות בעייתיות" או יירשם בוויקיפדיה שהוא "שנוי במחלוקת", "מעורר סערה". פוליטיקת הזהויות במרעה וכבר לאף אחד לא אכפת מהמוזיקה עצמה.
התרעות פיקוד העורף