זמני כניסת יציאת שבת והדלקת נרות - פרשת לך־לך | 30.10.20

זמני כניסת ויציאת שבת בעולם:
כניסת שבת יציאת שבת וזמני הדלקת נרות | 30.10.2020 - מעריב - פרשת לך לך

הגר עוזבת את בית אברהם. ציור: פיטר פול רובנס, 1640-1577

פרשת לך לך הרב ישראל מאיר זינגרביץ'

דרך העולם, שפרשנים מנסים להבין את מעשיהם של סיפורי התורה כפי מידת השגתם השכלית או האמונית. ואם פרשני הדורות, בקדושתם והתמדתם, ידעו בסיעתא דשמיא לקלוע אל האמת, הרי שבדורות האחרונים טעו לחשוב שניתן לנתח מאורעות המובאים בתורה שנמסרו ממרומי המבט של נותן התורה ושליחיו האבות והנביאים ולפרשם מתוך נקודת מבט אנושית ארצית כאילו בוחנים אנו את מעשיהם של עסקני ציבור בני ימינו. טעות קשה היא זו.

דומה הדבר להבדל בין מצביא העומד בראש הצוק ומבטו על כל שדה המערכה ועל פי רוחב מבטו מכוון את מסלול לוחמיו, לבין ראייתו המצומצמת של חייל הנמצא בתחתית ההר וכל מבטו אינו מגיע אלא בתוך ד' אמותיו וקצת מעבר לו.

רק המבט הכולל של המפקד על כל מרחב הלחימה הוא הקובע ואוי לו לצבא שינווט את מהלכיו על פי יכולתו של החייל למטה עקב צרות אופקיו המונע ממנו לקבל החלטה מושכלת ואמיתית.

כך במהלך כל המאורעות שאירעו לאבותינו עלינו להיות זהירים ומלאי חרדה בבואנו לדון את קדמוננו. למשל, בפרשתנו מסופר על סכסוך בין הגר, השפחה המצרית, לבין שרה אמנו ונאמר "ותענה שרה ותברח מפניה".

אנו מבינים את הדברים כפשוטם, "ותענה"- עינוי בפרך, שעבוד ועבדות. אבל כמה רחוקים מושגים אלו מרבותינו הקדושים ובפרט אבות האומה ומביתו של אברהם אבינו בפרט, בית של חסד בלי גבול ושרה אמנו הייתה היסוד של בית זה. כמה גדול היה החסד של שרה שעשתה עם הגר. היא לקחה את שפחתה ושידלה אותה להנשא לבעלה ולא בתור פילגש אלא בתור אשה וגבירה. האם ניתן לתאר אותה בתור מענה?

אלא שהגר הרעילה את האווירה בבית, הוציאה שם רע לשרה ובנה ישמעאל השחית את חינוך הבית ועל זה הגיבה שרה "ותענה". איזה עינוי? אנו יודעים מה זה עינוי במושגים שלנו אבל לחז"ל היו מושגים אחרים.

במדרש (שמות כ"ב, כ"א) מובא שכאשר מלכות רומי הוציאה להורג את נשיא ישראל רבי שמעון בן גמליאל, היה מצטער כי לא הבין על איזה עוון גזר עליו הקב"ה עונש זה. (היה ברור לו ששלטון רומי אין בכוחו לגזור כאלו עונשים אלמלא הייתה זו גזירת שמים ומלכות רומי הייתה רק השליח לביצועה).

אמר לו רבי ישמעאל כהן גדול: "אם ענה תענה שמוע אשמע צעקתו". שמא פעם אחת אשה באה לשאול שאלה והנחת לה להמתין? נזכר רבן שמעון בן גמליאל שאכן פעם אחת ארע מעשה כזה. מיד אמר: "ישמעאל בני, ניחמתני". עכשיו, כשהבין על מה הוא נענש, הוא נרגע.

 זה המושג "עינוי" על פי אבותינו. וכך, על פי הכתובים כולם, ישנן מאות דוגמאות. השפה דומה אך המשמעות שונה לחלוטין. 

אפשר לדון את קדמונינו אך לא עם המשקפיים שלנו.