אני מודה שלא נוח לי לכתוב על מקומות יקרים, כאלה שבהם נדרש הסועד והלוגם להיפרד מכמה מאות שקלים בשלב החשבון. במשך תקופה ארוכה חשבתי שזה לא מוסרי, אבל בסוף שוכנעתי דווקא על דרך השלילה. זה אירע בשבת אירחתי את ילדיי לארוחה משפחתית באחת המסעדות הטרנדיות של תל אביב. היינו שישה סועדים וקיבלנו חשבון של כ-2,400 שקל ועוד אחרי שוויתרנו פה אחד על קינוחים... משמע: 400 שקל לסועד. ניחא הכסף: התמורה לא הייתה טובה מספיק. הרגשתי מרומה, כמעט נגזל (למרות שכל המחירים פורטו בתפריט).
למה אני לא מפרסם את שמה? כי עשיתי לי חוק אי שם לפני כ-25 שנים עת כתבתי לראשונה ביקורת אוכל: לא מוציאים את דיבתה של מסעדה על סמך ביקור אחד. גם אם עומדת לי הגנת "אמת דיברתי", גם אם נראה לי שהפגמים במנות או בשירות היו מהותיים, כלומר – לא ש"נפלתי" על יום רע. לחצו כאן לאייטם
התרעות פיקוד העורף