בין גמישות לשליטה
הרגע הכי חשוף מגיע כששם מדבר על הרצון להביא ילדים כי ההורים שלו לא צעירים, ומזכיר שאביו לא יראה את הנכד העתידי שלו. הוא בוכה. בפעם הראשונה אנחנו רואים אותו בלי מגננות של שליטה וקנאה. גבי רואה רגש, והוא רואה הקלה כשהיא לא בורחת מזה. הבוקר שלמחרת רומנטי, רגוע יותר, כאילו השד קיבל שם ופנים והפסיק להיות מפלצת.
ואז מגיע חדר הבריחה - והדפוסים צפים מחדש. שם משתלט, לוקח אוזניות, מקיש קוד במקומה, לא שם לב שהיא יושבת בצד. גבי מנסה להסביר שהמטרה היא חוויה משותפת, לא ניצחון. הוא נאחז בתחרותיות כ"זה האופי שלו". היא בוכה, כי היא לא מצליחה להרגיש שיש לה מקום. זה לא רק על קוד, זה על מקום בתוך הקשר.
חותר למגע
לקראת הסוף ברקו נראה כמי שמחפש חיבור גם אם הוא עוד לא הספיק להיווצר. עם עמית הוא מקפיד על קרבה פיזית מהירה, נוגע, מתקרב. היא אומרת שהיא צריכה זמן, שהמשיכה נבנית. הוא נעלב. כשהיא משווה אותו ל"ליר" מהעונה הקודמת, בגלל הדימוי של מי שמחליף בנות מהר, הוא נסגר. יש תחושה שהוא רוצה תוצאה מהירה, פחות תהליך.
ובמקביל, הוא זה שחימם את השיחה מול ליה. לפעמים זה נראה כמו צורך להיות במרכז, לפעמים אולי כמו קנאה סמויה, ולפעמים פשוט כמו חוסר רגישות. לא כל שאלה צריכה להישאל, בטח לא מול כולם. כשנותרו שלושה ימים, אולי במקום לדבר יותר כדאי היה להקשיב יותר.
להאיץ רגע לפני הסיום
בתוך כל הדרמות, מאי ועמית הביאו קו עדין יותר. נשיקה ראשונה לפני השינה, מבוכה מתוקה, מנורה שלא נכבית והופכת לתירוץ להישאר קרובים. הידיעה שהסוף קרוב מאיצה גם אותם - אין זמן להסס. בדייט ברכיבת שטח היא מתחילה מפוחדת, נאחזת בו, ואז משתחררת וצוחקת. נראה שלחץ הזמן השפיע על כל הקשרים, ולקראת הסוף דברים מתחילים לנוע.
התרעות פיקוד העורף