הסכם המסגרת שנחתם בוושינגטון בין ישראל ללבנון נראה, במבט ראשון, כמו הישג מדיני לא מבוטל. לראשונה זה שנים, לבנון חתומה מול ישראל על מסמך שמדבר על פירוק חיזבאללה מנשקו, על ריבונות ממשלת לבנון, על מנגנון תיאום ועל נסיגה ישראלית הדרגתית מדרום המדינה. מזכיר המדינה האמריקאי, מרקו רוביו, יכול היה לחייך למצלמות. בנימין נתניהו יכול היה לכנס מסיבת עיתונאים במוצאי שבת ולהציג את המסמך כהישג. ממשלת לבנון יכולה הייתה לומר שלא נכנעה, אלא קיבלה מסלול להשבת ריבונותה.
אבל מאחורי הנוסח החגיגי והקופונים הפוליטיים שכל צד מיהר לגזור - מחכה אותה שאלה ישנה, זו שחזרה בכל סיבוב מאז טאיף, דרך החלטה 1701 ועד הפסקת האש של 2024: מי בדיוק אמור לקום בבוקר, להיכנס לכפר שיעי בדרום לבנון ולקחת את הנשק מחיזבאללה.
התרעות פיקוד העורף