אלון אהל סיפר על ההתמודדות המורכבת מאז שובו מהשבי. "אני עושה הכל כדי לשקם את החיים שלי. זה לא פשוט להתגבר על מה שעברתי, במיוחד עם המצב של העין. לאורך כל תקופת השבי היה לי ברור בשבי שההורים שלי עושים הכל כדי להחזיר אותי, אבל לא באמת ידעתי מה הם עשו, לאן הם הגיעו ולא הייתי מודע לכל הפסנתרים הצהובים ברחבי הארץ".
"כעם אנחנו יודעים להיות מאוחדים ברגעי משבר, אני מאחל לנו להיות מאוחדים גם בימי שגרה, לקבל ולכבד אחד את השני", הדגיש, "המוזיקה עוזרת לי להשתקם וזה מדהים שיש לי את האפשרות להופיע בפני אנשים".
אביו, קובי אהל, תיאר את הדרך הארוכה שעוברת המשפחה מאז חזרתו של אלון. "אנחנו במסע השיקום של אלון, דרך הנגינה, ההופעה בפני קהל. קיבלנו גרסא חדשה של אלון. אבל המסע הוא ארוך ומורכב. נצטרך הרבה עזרה בדרך. היום אנחנו עטופים, אבל אני לא יודע מה יהיה בעתיד".
עמרי מירן שיתף גם הוא בהתמודדות האישית והמשפחתית לאחר השבי. "בימים אלה אני מתנדב במיזם של הרב פירר בשדרות. אני עובר טיפול פסיכולוגי אישי ומשפחתי. אין לי ברירה, יש לי משפחה ו-2 ילדות קטנות ואני חייב להיות שמה עבורם. בהתחלה היה קשה להיות האבא שרציתי להיות, ומשם אני רק צומח".
"עז א-דין אל חדאד כל הזמן אמר לי שהמשפחה שלי לא עושה כלום וויתרה עליי. לא האמנתי לו ולתעמולה שלו. אבל לא האמנתי על העוצמה, הגודל וההיקפים שעשו למעננו", סיפר, "אני זוכר את הימים של לפני ה-7 באוקטובר. צד אחד רמס את הצד השני ולהיפך. חוסר הסכמה הפך אותנו לאויבים. ידעתי שזה מסוכן וידעתי שזה יפגע בי, אבל לא האמנתי עד כמה. אנחנו נמצאים בשנת בחירות, כל שינוי שיגיע, והלוואי שיגיע, חייב לכלול שפה שונה ונורמות אחרות. שכחנו את קבלת האחר, שכחנו את הליברליזם. בלי זה, נתפורר".
אביו של עמרי, דני מירן, התייחס להשפעת השבי על בנות המשפחה. "התחושה של הבנות בתחילת הדרך הייתה קשה מאוד, היה פחד של נטישה. והיום אני רואה איך הן מאושרות, אין עונג גדול יותר מזה לסבא". בהמשך סיפר מירן על הצעד הציבורי הבא שלו. "אני מפה ממשיך לאירוע ההכרזה של מפלגת הגמלאים, שאני אעמוד בראשה. יש אמנים מבוגרים שרעבים ללחם, משפחות חד הוריות ללא משאבים, ניצולי שואה שהופקרו, אנשים שלא יוצאים מהבית ולא זוכים לראות אנשים. חייבים לתת להם שנים של נחת ולסיים את חייהם בכבוד וברווחה".
התרעות פיקוד העורף