לא הועילו הבהרות הממשלה, בעיקר של מזכיר הממשלה, על כך שאין ולא הייתה כוונה כזו בנוגע להחלטה על מינוי אנשי מועצת הרשות השנייה, וכי בהודעת השרים נאמר במפורש כי ההתנגדות תהיה בכל האמצעים החוקיים הנדרשים. מבחינת יצחק עמית וחבריו אי־הציות לבג"ץ עומד להתרחש בקרוב, ואם לא במקרה הזה, אז במקרה הקרוב הבא. מבחינתם זו לא שאלה של אם, אלא של מתי ועל איזה מקרה.
ייאמר מראש, ברוב המקרים שעל הפרק שבהם תנסה הממשלה לסרב לבג"ץ ולא לקיים את החלטותיו, היתרון נמצא בידי שופטי בג"ץ והיועמ"שית. אם האיום אכן יתרחש, תתייצב מולו הממשלה כשידה על התחתונה. זאת בגלל שני מהלכים מקבילים שהתרחשו בעשורים האחרונים, שהעמידו את לוח השחמט עם יתרון בולט לרשות השופטת וחבר מרעיה: סיפוח זוחל של סמכויות בקבלת החלטות וציות מוחלט למערכת השיפוטית וכפיפות מלאה לייעוץ המשפטי של כלל משרדי הממשלה וגופי המדינה; וכן הזנחה טוטאלית, אולי אפילו פושעת, של כל ממשלות הימין לדורותיהם בנושא מינויים.
כתוצאה משני מהלכים אלה, המציאות כיום היא של שלטון דיפ־סטייט על מלא. רוב הפקידים הבלתי נבחרים, במשרדים וביתר הגופים כמו צה"ל, המשטרה, רשויות ממשלתיות ועוד, רואים את עצמם כפופים לייעוץ המשפטי של הגוף שבו הם עובדים, ולא לשר הממונה, לממשלה כולה, לקבינט, ואפילו לא לכנסת.
אם הממשלה תחליט, למשל, שפלוני ייכנס לתפקיד שאליו מונה, למרות החלטת בג"ץ, שפסל אותו, היא תמצא מהר מאוד שאלה הממונים לקלוט לעבודה את אותו מינוי פשוט לא מצייתים לה. לא ישנה להם מה יורה להם השר, אלא מהי ההחלטה של הייעוץ המשפטי של אותו גוף. אגף משאבי האנוש לא יקלוט את אותו ממונה לעבודה, מחלקת השכר לא תכיר בו, מנהל הרכש לא יקצה לו משרד או מחשב, והממונים על האבטחה לא יעניקו לו את תעודת הכניסה לבניין.
שופטי בית המשפט העליון לא הסתפקו במציאות הידועה מראש הזאת ולא הותירו מקום לספק בהודעתם הקובעת כי פקיד שכן ייתן יד לקליטת מינוי ממשלתי שנפסל על ידם, יואשם בעצמו באי־ציות ולא יוכל להסתתר מאחורי הוראות השר או מליאת הממשלה. מה שלא תעשה האידיאולוגיה - ובמשרדי הממשלה המוני פקידים, זוכי מכרזים כאלה ואחרים במרוצת השנים שבהם איש לא השגיח מי ממונה, מה האג'נדה הבסיסית שלו, ברגים ללא ראש שלא ניתן לפטרם - יעשה הפחד מאימת השופטים. זה מה שמקווה יצחק עמית, לכן כיוון את הודעתו ישירות אליהם. שלא יעלה על דעתו של איש מהם הרהור כפירה על ההיררכיה האמיתית במדינת ישראל.
למרות היתרון המובנה של בג"ץ, אסור שהדבר ירפה את ידיה של הממשלה. הרמת ידיים בתנועת כניעה היא שתעשה את ההבדל בין דמוקרטיה מתוקנת למונרכיה חסרת מעצורים. כבר היום, בניגוד לעבר, אין שום מגבלה על בית המשפט. וכשרשות אחת מצליחה להשתחרר לחלוטין מכבלי מערכת האיזונים והבלמים הנדרשת למשטר דמוקרטי תקין, שבו שלוש רשויות המאזנות זו את זו, כבר לא ניתן לקרוא לכך דמוקרטיה, שלטון העם, או כל הגדרה שנותנת ביטוי לרחשי לב הציבור, כמקובל במדינות מסוג זה בעולם כולו. ראש השב"כ אמר במובן הזה את המובן מאליו. ברור שהוא כפוף לדרג המדיני. זו לשון החוק, אין בכך שום חידוש. במיוחד גם שדוד זיני לא אמר שלא יציית לפסיקת בג"ץ אם תסתור את הנחיות הממשלה אליו, ולא ברור בכלל באיזה הקשר נאמרו דבריו שהוקלטו.
כל עוד לא מדובר בפגיעה חד־משמעית ואנושה בזכויות אדם או בציבור מסוים, הדבר מסור לגמרי לרשות המחוקקת ולה בלבד. הימים האלה של התנגדויות מבפנים להתערבות בחקיקה, בטח בשל פרוצדורה או זוטות מעין אלה, עברו חלפו מהעולם מזמן. אחרי שהעביר בג"ץ את סמכות המילה האחרונה לכל חוק או החלטת ממשלה אליו, המשיך בית המשפט להעביר אליו סמכויות גם בהתערבות בחוקי יסוד.
אותם חוקי יסוד שעליהם הכריז אהרן ברק שהם מעין חוקה, ועל בסיסם ייסד את כל התיאוריה המסוכנת שלו שניתן להתערב בחוקים מאחר שהם סותרים חוקי יסוד - החוקה המתגבשת, כפי שתיאר אותם. לאחר שגם הרף הזה נחצה, אין למעשה עוד שום איזון או בלם. הכנסת יכולה להחליט שהיא מבטלת את חוקי היסוד כמו חופש האדם וחירותו, או לעגן בחקיקה הקמת בית משפט לחוקה, ובג"ץ פשוט יתעלם.
איך יודעים שזה יקרה? פשוט מאוד. כי זה כבר קרה. הכנסת החליטה שעילת הסבירות מבוטלת. בג"ץ התעלם והחזיר אותה. הכנסת החליטה לשנות את שיטת בחירת השופטים, היא הרי זו שקבעה בחקיקה את השיטה הקיימת מקום המדינה ועד היום, אבל בג"ץ דן בסוגיה כאילו מדובר בהמלצה בלבד ולא בחוק כתוב המחייב את כלל רשויות המדינה, לרבות בית המשפט. "אתם לא יודעים מי מתאים לשפיטה", אמר בדיון מתוך תפיסת עליונות אינסופית יצחק עמית, נשיא מועצת חכמי העם, "מי שיודע הם אנחנו". ובמשפט אחד הסביר את הכל.
בעוד שלושה חודשים וקצת העם ילך לבחירות. אבל מצד יצחק עמית אין לכך שום חשיבות. גם אחרי הבחירות, כמו לפניהן, מי שיקבע זה הוא. תפקידו עלי אדמות, כמו הכהן המשוח בתקופת בית המקדש, הוא להחליט מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור. הכנסת יכולה לדון, להתכנס, להחליט, לחוקק. אבל בסוף מי שיקבע הוא מי שיודע הכי טוב. כלומר הוא. והוא בלבד.
הירקות התאחדו לסלט
נתניהו יודע שאותה חבורה מורחבת תעשה הכל כדי לטשטש את מה שלו ברור כשמש - מדובר במפלגה שנועדה לקחת קולות מהימין כדי להעביר אותם לממשלה בראשות איזנקוט. מפלגת הונאה חדשה עם הרבה קריצות עין אבל עם בית גידול טבעי אחד. כמעט כולם יוצאי הממשלה הקודמת. כולם בלי יוצא מן הכלל יעדיפו לחזור אליה.
לנתניהו, כאמור, זה ברור. במערכת הבחירות הקרובה הוא ינסה לשכנע כמה שיותר שזו התוכנית שלהם ביום שאחרי. ההצלחה רחוקה מלהיות מובטחת. אבל בזה יעסוק ראש הממשלה בלי הרף בחודשים הבאים. אין לו ברירה אחרת.
היפוך קנים
במקרה שהנדל וטרופר יחברו בסופו של דבר לגנץ, יהיה זה אחד הסיבובים המכוערים ביותר של איש פוליטי שפעל נגד מיטיבו ואיש אמונו, ולבסוף חזר להסתופף בצילו כאילו כלום. טרופר היה שם מהרגע הראשון. מהצעדים הראשונים של גנץ שבהם פסע כשהחליט להיכנס לפוליטיקה. הוא דחף את גנץ לפוליטיקה, שהחזיר לו נאמנות ומינה אותו בתמורה לכל תפקיד אפשרי בכל דרך שבה דרך. טרופר היה שותף סוד, יועץ סתרים וגלוי, ובעיקר חבר. כך לפחות גנץ חשב.
את הסכין נעץ טרופר בגנץ לא בפניו, אלא מאחורי גבו. לא סכסוך אישי או פער אידיאולוגי גרמו לטרופר לנטוש את הספינה, שנדמה היה שקרובה יותר לטביעה מאשר להגעה לחוף מבטחים כלשהו, אלא פשוט בגידה פוליטית מגעילה. אגואיסטית. רחוקה מאוד מהדימוי האנושי והמתון שאימץ לעצמו תורם הכליה המפורסם כשחדר לחיים הציבוריים. באקט אגוצנטרי אחד חשף את פניו האמיתיות. גנץ לא ידע מאיפה זה בא לו. מיריביו כבר למד להישמר. אבל לא חשב לרגע שמי שלחם לצידו במשך שנים יפנה לפתע את נשקו כלפיו.
אם הייתה לטרופר טיפת בושה, היה עומד על הרגליים האחוריות כדי למנוע חבירה שלו ושל הנדל חזרה לגנץ. אבל אין לו. יתרה מכך, הוא והנדל - נוטש גנץ בפני עצמו - קשרו קשר מאחורי גבו של יו"ר כחול לבן פעם נוספת, כשהחליטו לשלוח את יו"ר המילואימניקים למו"מ מתיש, סיבובי וחסר פשר, שעיכב את הודעתו של גנץ על האיחוד עם דדי שמחי, כשבמקביל ניהלו בחשאיות מו"מ ביניהם כדי להקדים את הודעתם לזו שלהם. עכשיו, כשהעמידו את איחוד גנץ־שמחי בצילם והפכו את ההצהרה הצפויה שלהם לנטולת כל בשורה, יתפנו השניים לאתגר הבא - לאלץ את גנץ, שאותו עקצו פעם נוספת, לקחת גם אותם.
חצי המלכות לרע"ם
ביטוי שהפך שגור בפיהם של ראשי האופוזיציה השבוע הוא הקמת "ממשלה צרה". עוד ניסיון לסמא את עיני הציבור מתוכנית האב המרכזית שלהם אחרי סגירת הקלפיות להקמת ממשלה בסיוע או בשיתוף מלא עם המפלגות הערביות. גם להערכתם תוצאות הבחירות לא יאפשרו להם להקים ממשלה בלעדיהם. ההבטחה להשתמש במפלגה ערבית רק לצורך ההצבעה על הקמת הממשלה אבל לא להכניס אף אחת מהן לקואליציה היא הבטחה שקרית וסיפורי סבתא.
כל קיומה של ממשלה כזאת תהיה תלויה, לכל אורך חייה, בתמיכה של מפלגה ערבית בהחלטותיה בהצבעות בכנסת, וכדי להבטיח זאת ייאלצו להעניק לה עד חצי המלכות, בכל נושא ובכל עניין, אחרת תיפול באותו רגע.
לא משנה להם העובדה שהניסוי הזה כבר נוסה ונכשל. שמדינה שלמה שִעבדה את עצמה להחלטות מועצת השורא שחבריה מזוהים עם האויב הערבי ובסופו של דבר גם לא האריכה ימים והפכה לממשלה קצרת המועד ששברה את שיאי כל קודמותיה. עכשיו הם רוצים עוד אחת כזאת. הכל למען תאוות השלטון. אפילו אם מימושה יהיה גם הפעם רצוף בדותות, הסתרת האמת ואין־ספור אחיזות עיניים.
התרעות פיקוד העורף