הסמל שנבחר כדי להמחיש את האיום היה השר שלמה קרעי והסרטון שהפיץ, שבו הוא נראה מוחץ זבובים שמייצגים את גופי התקשורת החופשית. המשפט שהתנוסס על פני הפתיח התריע: "מישהו ימות". הוא חזר באותיות מודגשות כמה פעמים בפתיח. לא היה מדובר רק בביקורת על שר כזה או אחר, אלא בניסיון להציג דפוס רחב יותר של הסתה נגד כלי תקשורת ועיתונאים.
ההשוואה שנעשתה באולפן הייתה ברורה: כפי שגנרלים הזהירו לפני 7 באוקטובר מפני הסכנות, ולטענתם ההתרעות לא זכו למענה מספק, כך גם עכשיו מזהירים אנשי התקשורת מפני הסתה שעלולה להוביל לאלימות כלפי עיתונאים - אלימות שמתחילה בניפוץ דלתות של גופי תקשורת ועלולה לעבור בקלות לפגיעה בחיי אדם. אם חלילה יקרה אסון, הם מבקשים שלא יוכלו לומר שלא הייתה אזהרה מוקדמת ושלא משכו בדש מעילו של ראש הממשלה.
ראש השב"כ והפגישה התמוהה
רונן ברגמן העלה טענה מטרידה נוספת: לדבריו, השב"כ בראשות דוד זיני, שממשיך לככב בכותרות בהקשרים שליליים, אסף מידע על עיתונאים הנתפסים כמי שאינם מזוהים עם עמדות הממשלה, תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים כדי למפות עם מי הם נמצאים בקשר. "יש דבר שנקרא מדל"ת - מידע ללא תוכן. השב"כ אוסף את כל הדאטה של הטלפונים של כולנו כדי לחקור הדלפות. בצל הבקשות של נתניהו נגד עיתונאים שמבקרים אותו, זה נחקר והיה שיבוש במדל"טים כדי לחקור עם מי עיתונאים מדברים".
לפי הדיווח, הדברים מתרחשים רק מאז מינויו של דוד זיני לראש השב"כ ולא התרחשו בעבר. אם הטענות של ברגמן אכן נכונות, מדובר בטענות קשות על גבולות הכוח של שירות הביטחון ועל היחס לחופש העיתונות. דני קושמרו היה בהלם מהחשיפה של ברגמן והגיב: "זו כותרת משמעותית, מה שאתה אומר".
רשימת החיסול של נתניהו
הנדל הותיר רושם של אחד מאנשי הציבור הראויים שפועלים כיום. מספיק להקשיב לו כדי להבין שמדובר באדם ממלכתי, שקול ובעל תפיסת עולם ציונית ברורה. הוא דיבר על הצורך בממשלה ציונית רחבה, כזו שאינה נשענת על מפלגות אנטי-ציוניות, מתוך הבנה שיש ציבור גדול שמאס בוויכוח האינסופי של "כן ביבי" מול "רק לא ביבי", ומבקש לחזור לעיסוק במהות.
אלא שכאן נמצאת הבעיה. למרות ניסיונותיה של ליאל לקבל תשובה חד-משמעית, הנדל לא התחייב באופן ברור שלא יישב עם נתניהו, וחזר ואמר כי ראש הממשלה יהיה זה שיקבל הכי הרבה מנדטים ציוניים. אפשר להבין את השיקול הפוליטי שלו - הוא מבקש לפנות גם למצביעי ימין - אבל כל עוד אין התחייבות מפורשת של הנדל, קשה לבקש מהציבור להפקיד בידיו את קולו.
ובכל זאת, בין השורות אפשר היה להבין היטב את עמדתו. הנדל אמר: "אני לא רוצה שנתניהו יהיה ראש הממשלה. אני אומר את זה בפעם החמישית. אני רוצה לשכנע את כולם שלא יצביעו לו. נתניהו צריך ללכת, אני לא מסתיר את זה. הוא אחראי על 7 באוקטובר. אני גם אגיד לך חד וחלק: אין סיכוי בעולם שנשלים לו ל-61 בשום קונסטלציה".
מעבר לפוליטיקה, קשה להתעלם מהרקורד האישי של הנדל. בזמן שרבים התכתשו באולפנים וברשתות החברתיות, הוא בחר לשרת יותר מ-500 ימי מילואים. הוא לא היה חייב לעשות זאת, ובכל זאת התייצב. זה מעיד על תחושת שליחות אמיתית. הוא גם חזר והדגיש שאין לו שאיפות אישיות להיות ראש ממשלה, אלא רצון לאחד את המחנה הציוני ולהחזיר את הפוליטיקה לעיסוק באינטרס הלאומי.
הריאיון הזה היה חשוב משום שהוא הציג אדם שמבקש לבנות אלטרנטיבה אחרת, גם אם עדיין אינו מוכן לומר בצורה מפורשת עם מי יישב. התחושה שנשארה היא שברגע האמת הנדל יתקשה מאוד להצטרף מחדש לממשלת נתניהו, גם אם הקפיד שלא להצהיר זאת במילים חד-משמעיות.
החרמת הטקס הממלכתי
בסופו של דבר, "אולפן שישי" לא הסתפק השבוע בדיווח על אירועים. הוא הציג קו מערכתי ברור שלפיו ישראל נמצאת לא רק בעיצומה של מלחמה ביטחונית, אלא גם במשבר חברתי עמוק - משבר של מוסדות השלטון, מערכת הביטחון, חופש העיתונות והאמון הציבורי.
מי שמזדהה עם התפיסה הזו יראה במהדורה אזהרה נחוצה מפני הידרדרות נוספת. מי שמחזיק בעמדות אחרות יטען שמדובר במהדורה מגויסת, שבה הגבול בין פרשנות לעמדה פוליטית מיטשטש. המאבק המרכזי בישראל כיום אינו מתרחש רק בשדה הקרב מול אויבים מרים, אלא גם על דמותה של המדינה, מוסדותיה, אופייה הדמוקרטי ואופי השיח הציבורי.
התרעות פיקוד העורף