דווקא משום כך, הרגע המעניין ביותר בריאיון היה גם זה שלא קרה. אלשיך הסביר באריכות כיצד חוקרים מזהים שקרנים ושוברים אותם, החל משפת גוף, תגובות, טקטיקות של חקירה ואופן בניית התשאול. הוא תיאר איך בונים אמון עם נחקר, איך מזהים סתירות, איך מבלבלים אותו ואיך מגיעים אל האמת. זו הייתה הזדמנות מתבקשת לשאול אותו כיצד התרשמו החוקרים מנתניהו עצמו במהלך החקירות. לא כדי לקבוע אם שיקר או לא, אלא כדי להבין כיצד כל אותן שיטות שעליהן דיבר באו לידי ביטוי באחת החקירות המתוקשרות בתולדות המדינה. זו הייתה שאלה עיתונאית מתבקשת שנשארה מחוץ לראיון.
אלשיך גם לא נסוג מעמדותיו ביחס לתיקי נתניהו. הוא נשאל האם הוא מתחרט על כתבי האישום של נתניהו, והשיב בלי הסתייגות שלא. הוא חזר וטען כי לשיטתו התקיימו יסודות ברורים גם לעבירות והסביר כי המלצת שופטי בג”ץ למחוק את העתירה בנושא השוחד לא נבעה, לדעתו, מכך שלא היה שוחד, אלא משיקולים דיוניים ולו"ז צפוף. הוא הגדיל ואמר שבכל התיקים יש שוחד. אפשר להסכים ואפשר לחלוק עליו, אבל אי אפשר לומר שהוא מנסה לשכתב את עמדותיו בדיעבד. גם שנים אחרי שסיים את תפקידו, הוא נשאר עקבי.
דווקא כשהוא עבר לדבר על נתניהו כאדם, הריאיון קיבל זווית אחרת. אלשיך תיאר אדם חכם, חד ומבריק, אך יחד עם זאת הציג לראשונה צדדים שליליים באופיו, אדם שגורם לאחרים להרגיש לא בנוח, אינו מעניק תשומת לב מספקת לסביבתו בשונה לטענתו מאולמרט שגרם לאנשים להרגיש שרואים אותם ומקשיבים להם. הדוגמה שנתן – ראש ממשלה שאוכל לבדו בישיבת ממשלה בזמן שכל היתר יושבים סביבו ומביטים בו – אינו סיפור פלילי ואפילו לא דרמטי. אבל בעיני אלשיך זה מלמד על אופי, זה לא אנושי ולא מנומס. יש מי שיגיד שזה פרט שולי, ויש מי שיטען שמנהיגות נבחנת דווקא ברגישות לפרטים הקטנים.
הוא סיפר כי במהלך החקירות שרה נתניהו אמרה שבמשך כ־15 שנה לא היו לה ולבעלה כרטיסי אשראי. אלשיך תהה כיצד דבר כזה מתיישב עם אורח חיים רגיל. "איך קונים דברים, אפילו בסיסיים? איך ראש ממשלה קונה מתנה לאשתו? אין ישראכרט אז אי אפשר גם להוציא מזומן מכספומט, הוא הולך לעמוד בתור בבנק כדי למשוך מזומן?", שאל. הרי הוא מקבל משכורת ולא מזומן. הוא לא האשים באופן מפורש, אך היה ברור לאן הוא מכוון: בעיניו, ההסבר הזה אינו מתיישב עם המציאות ומחזק את החשד שחלק מהצריכה השוטפת מומנה בדרכים אחרות לא חוקיות – בין אם באמצעות מתנות שקיבלו מאחרים, כפי שעלה בתיקי האלפים, ובין אם באמצעות מקורות אחרים שלא הוסברו. גם בלי לומר זאת במפורש, אלשיך השאיר את הצופה עם סימני שאלה משמעותיים וחיזק את התשתית סביב תיקי נתניהו.
אחד הנושאים המסקרנים ביותר בראיון עסק דווקא בשב"כ. אסנהיים שאל את אלשיך על "מרתפי השב"כ" ועל הסיפורים שנפוצו במשך השנים סביב חקירות הארגון והעינויים. אלשיך, מטבע הדברים, סירב לפרט מה באמת מתרחש בחדרי החקירות ומהו הכוח הפיזי המופעל על נחקרים, אבל אז הוסיף משפט מסקרן במיוחד: "אם תדעו מה קורה שם, תצחקו". הוא לא הרחיב מעבר לכך, אולם הרושם שהותיר היה שהפער בין הדימוי הציבורי לבין המציאות גדול מאוד. מבלי לחשוף שיטות חקירה, הוא ביקש להעביר את התחושה שהציבור מדמיין מציאות קיצונית בהרבה מזו שלדבריו מתקיימת בפועל. זו הייתה אחת התשובות המסקרנות ביותר בריאיון, דווקא משום שנאמר בה כל כך מעט.
בהמשך התמודד אלשיך גם עם אחת הביקורות המרכזיות, פרשת הרוגלות. אסנהיים הטיח בו את הטענות בדבר חדירה לטלפונים ושימוש בכלי מעקב מתקדמים. אלשיך דחה את הטענות לשימוש בלתי חוקי והסביר כי המשטרה פעלה, לדבריו, רק באמצעות כלים שאושרו ובכפוף לצווי בית משפט. במדינה דמוקרטית, טוב שהנושא הזה ממשיך לעמוד לביקורת ציבורית, אבל היה חשוב לשמוע גם את גרסתו המלאה של מי שעמד בראש המערכת.
גם בנושא קטאר אלשיך היה נחרץ. הוא קשר בין המדיניות הישראלית כלפי קטאר, העברת הכספים לרצועת עזה, המשא ומתן מול חמאס ופרשת "קטארגייט". לדבריו, קשה להאמין שנתניהו לא הכיר את הקשרים בין אנשיו לבין הקטארים, אחרת מדוע הוא תומך בהם ולא מדיר אותם מלשכתו ודורש חקירה ראויה. הוא מתח ביקורת חריפה על המשך ההסתמכות על קטאר כמתווכת, מה שיוביל את חמאס להישאר בעזה.
לקראת סיום נשאל אלשיך אם הוא שוקל להיכנס לפוליטיקה. הוא השיב שהשפה הפוליטית בישראל פשוט אינה מתאימה לו. לדבריו, הפוליטיקה הפכה לזירה של השמצות, מאבקים בלתי פוסקים וציוצים במקום דיון ענייני ושירות לציבור. הוא סיפר שאינו רואה את עצמו חלק מהמשחק הזה, משום שלדעתו מנהיגים צריכים להימדד לפי הערך שהם מביאים לאזרחים ולא לפי היכולת שלהם לתקוף את יריביהם. דווקא אחרי שעה שלמה שבה הציג ניתוחים מעמיקים ושיח ענייני, קשה היה שלא לחשוב שאולי זו בדיוק הסיבה שחבל שהוא לא בחר במסלול הפוליטי.
אלשיך דיבר פחות על חקירות ויותר על החברה הישראלית. הוא תיאר חברה שמתפרקת מבפנים, פוליטיקאים שמקדישים את עיקר זמנם למאבקים בינם לבין עצמם במקום לשירות הציבור, ושיח ציבורי שהפך אלים ורעיל. הוא אמר שבסופו של דבר הציבור צריך לשאול שאלה פשוטה: מה הבאת לאזרח? האם שיפרת את הביטחון? האם הורדת את יוקר המחיה? האם צמצמת את הפשיעה? כשהוא מפנה זרקור לנתניהו שלא עמד באף אחד מהנושאים החשובים הללו. מבחינתו, זו צריכה להיות אמת המידה שלפיה נמדדים מנהיגים, ולא מספר הלייקים או הניצחונות ברשתות החברתיות.
אפשר לחלוק על אלשיך כמעט בכל סוגיה שעלתה בראיון. יש מי שיבקר את החלטותיו כמפכ"ל, יש מי שלא יקבל את עמדותיו ביחס לנתניהו, ויש מי שיחשוב שהוא טועה גם בנוגע לבן גביר או לקטאר. אבל דבר אחד קשה לקחת ממנו: מדובר באדם אינטליגנטי, חד ובעל יכולת נדירה לנתח מצבים מורכבים. שנים אחרי שפשט את המדים, הוא עדיין מצליח לנהל דיון ענייני, להסביר את תפיסת עולמו ולהציג נימוקים במקום סיסמאות. במציאות הציבורית של ישראל בשנת 2026, זו כבר תכונה נדירה.
התרעות פיקוד העורף