המשפט הזה הדהד הרבה אחרי שהכתבה הסתיימה. לא משום שהוא מבזה את ראש הממשלה, אלא משום שהוא מסמן את קריסתו של אחד הנכסים הפוליטיים המשמעותיים ביותר שנתניהו טיפח במשך שנים: מעמדו כבן בית בוושינגטון וכמנהיג שנהנה מקשר אישי ובלתי מעורער עם נשיא ארצות הברית. פתאום הכול נראה אחרת. המציאות השתנתה.
נתניהו, שהפך את התמונות עם טראמפ לכלי בחירות, את "החברות האמיצה" למותג פוליטי ואת הקרבה לבית הלבן להוכחה שאין לו תחליף, מוצא את עצמו נאבק בכלל על עצם קיומה של פגישה. גם אם תתקיים, היא אינה נראית כמו מפגש בין שני מנהיגים קרובים, אלא יותר כמו ניסיון להציל תדמית מתפוררת.
והמציאות ממשיכה לטפוח על פניו. טראמפ נפגש עם מנהיגי לבנון, מחמיא לסוריה, מחלק מתנות מסוכנות לנשיא טורקיה ומאפשר גרעין אזרחי לסעודיה. ישראל נשארת בעלת ברית חשובה, אבל נתניהו כבר אינו האיש הבלתי מעורער של וושינגטון. ובל נשכח: הוא גם האיש השנוא ביותר בקרב מנהיגי אירופה, מבוקש בהאג, ואין לו חנינה באופק - ספק אם גם הסדר טיעון. זו השפלה לראש ממשלה שלא זכורה כאן שנים.
זו לא רק מכה אישית. זו גם מכה פוליטית לנתניהו. מפני שכל הקמפיין של נתניהו נבנה במשך שנים על ההבטחה שהוא היחיד שיודע לדבר עם העולם, היחיד שמבין את אמריקה, היחיד שמסוגל לפתוח דלתות בבית הלבן. אם גם הקלף הזה נשחק, מה באמת נשאר ממנו?
סקר "אולפן שישי" קובע: נתניהו הכי לא מתאים לראשות הממשלה
בהמשך הוצג סקר "אולפן שישי", והנתון הבולט ביותר היה דווקא זה שכמעט לא נשאל בסקרים אחרים: שאלת ההתאמה לראשות הממשלה. 59 אחוזים מהציבור אינם סבורים שנתניהו מתאים להמשיך בתפקיד.
הפילוג של נתניהו מחלחל לצה"ל
שש שעות. שש שעות שבהן נשים לוחמות שיצאו לתרום את חלקן למדינה, שמסכנות את חייהן בדיוק כמו חבריהן לנשק, הוחבאו כאילו הן בעיה שיש להסתיר - והכול על רקע מגדרי.
איזה מסר מקבלות אותן חיילות? שהן מספיק טובות כדי להילחם, אבל לא מספיק טובות כדי להצטלם? זו לא רק פגיעה בנשים. זו פגיעה בצה"ל. זה מסר מסוכן שלפיו שיקולים פוליטיים או מגזריים גוברים על ערך השוויון ועל כבודם של המשרתים. צבא העם לא יכול להפוך לצבא של מגזרים.
נתניהו, שמפלג את העם ומשסע אותו, יוצר שנאה שיהיה קשה מאוד לאחות במשך שנים. כעת הוא מצליח לחלחל את הפילוג והשנאה גם לצה"ל ולכלל מוסדות המדינה. זה נתון מסוכן שחייב להרים דגל אדום. צה"ל, שדוגל בשוויון, מתחיל להישבר ולהיסדק מבפנים תחת הנהגתו של נתניהו. זה התחיל בהטחות אשמה בבכירים, וכעת במידור על רקע מגדרי. הבחירות הקרובות לא יהיו בין ימין לשמאל, אלא בין מדינת הלכה למדינה ציונית וליברלית, בין שנאה ופילוג לבין איחוד ושוויון.
איזנקוט מוכן לחיות עם הגרעין האיראני? רונן ברגמן מביא עובדות
לדבריו, איזנקוט התייחס למציאות אזורית מורכבת ולא תמך מעולם באיראן גרעינית, אלא בדיוק להפך. איזנקוט המליץ ב-2024 על תקיפה רחבה בטהרן, ונתניהו הוא שניסה להרגיע ולמתן ואמר שלא חייבים להגיב אלא אם כן ייגרם לנו נזק. איזנקוט השיב כי אם זה המצב וזה המתווה, אין טעם לתקוף, משום שהדבר יפגע בהרתעה - ובפועל זה בדיוק מה שקרה.
רונן ברגמן לא הסתפק בפרשנות, אלא הביא ציטוטים מדויקים מתוך דיוני הקבינט, שהפריכו לחלוטין את הקמפיין נגד איזנקוט. בזמן שמנסים לשכנע את הציבור הימני המתנדנד שאיזנקוט התנגד לתקיפה באיראן, התיעודים שהוצגו ב"אולפן שישי" הוכיחו בדיוק את ההפך.
ברגמן הקריא את חילופי הדברים בין נתניהו לאיזנקוט, ומהם עולה באופן ברור שמי שביקש פעם אחר פעם לנהוג באיפוק, להימנע מהסלמה ולעצור מהלכים התקפיים היה דווקא נתניהו. כשמביאים את הפרוטוקולים עצמם, כבר קשה למכור לציבור גרסה הפוכה. העובדות פשוט חזקות יותר ממכונת התעמולה.
ברגמן אף הציג דוגמאות אחרות שבהן נתניהו עצמו בלם לאורך השנים מהלכים התקפיים משמעותיים נגד בכירי חמאס וחיזבאללה, בניגוד לדימוי שהוא מנסה לטפח כיום כלוחם חסר פשרות. הפער בין הרטוריקה לבין העובדות הלך והתחדד ככל שהתוכנית התקדמה.
הלחץ עבד - "אולפן שישי" מרכך את הטון מאז שעבר חוק התקשורת
בכל זאת, היה דבר אחד שהפריע לי לאורך כל השידור. נדמה שמאז שעבר בקריאה שנייה ושלישית חוק התקשורת, או "חוק החלשת התקשורת", כפי שמכנים אותו בחדשות 12 ו-13, משהו השתנה גם ב"אולפן שישי". זה כבר השבוע השני ברציפות שהטון מרוכך יותר. הביקורת עדיין קיימת, אבל היא כבר לא נוקבת, לא חדה ולא בועטת כפי שהתרגלנו לראות.
כשעיתונאים ועורכים מתחילים לשדר בזהירות במקום בביטחון, זו כבר נורת אזהרה. תקשורת חופשית אינה אמורה לחשוש מהשלטון, אלא לפקח עליו. אם כבר עכשיו מורגש ריכוך בטון, עוד לפני שהחוק נכנס למלוא השפעתו, זו סיבה לדאגה לכולם. יחד עם זאת, גם עם טון מרוכך יותר, "אולפן שישי" לא שינה את המציאות. הוא רק חשף אותה.
ונתניהו של אמש נראה אחרת מזה שהכרנו. פחות חזק, פחות מחובר, פחות בלתי מנוצח. בעולם הוא כבר לא האיש שמכתיבים עבורו את לוח הזמנים בבית הלבן. בבית הוא מאבד את אמון הציבור. ובתוך צה"ל, תחת הנהגתו, מתרחשים אירועים שלא היו צריכים לקרות במדינה דמוקרטית.
מנהיג יכול להישאר זמן רב בשלטון גם כשהוא נחלש. אבל הרגע שבו העולם מפסיק לחכות לו, הציבור מפסיק להאמין בו, והוא מתחיל לפלג אפילו את הצבא, הוא הרגע שבו כבר לא מדובר רק בשחיקה פוליטית. זו תחילתה של שקיעה.
התרעות פיקוד העורף