הוויכוח בישראל התחיל מיד. אלה ראו ראש ממשלה שמטפל באיום ביטחוני אמיתי, האחרים - מועמד שמכניס את איראן לקמפיין. אלא שאין סיבה לבחור בין השניים: אומנם אין כרגע התרעה קונקרטית, אך החשש הביטחוני הוא ממשי. והוא ממשי גם כשנתניהו בוחר לדבר עליו בפומבי חודש לפני הבחירות.
איחוד האמירויות היא כתובת מתבקשת לשיחה כזאת. היא קרובה לאיראן, מכירה את האיום הטילי והחות'י, מקיימת קשרים עם וושינגטון ועם ירושלים ועלולה לשלם מחיר כבד על הידרדרות במפרץ. איראן עמדה, לפי אותם הגורמים המעורים, במרכז הדיון. לאמירותים חשוב לדעת מה ישראל יודעת, אך לא פחות מכך מה היא מתכוונת לעשות. פעולה נוספת נגד איראן עלולה להקרין מיד על המפרץ, על נתיבי השיט, על תימן ועל השלוחות האיראניות.
יומיים אחר כך, בתל נוף, השתמש נתניהו במילה "סימנים". הוא לא אמר שיש התרעה קונקרטית. גם במערכת הביטחון לא מתארים אחת כזאת. אין כרגע מידע מודיעיני נקודתי על מתקפה שעומדת לצאת לדרך לפני 27 באוקטובר, ורמת הכוננות בצה"ל לא הועלתה אחרי דבריו. ישראל ממילא נמצאת בכוננות גבוהה, עוקבת אחר איראן ונערכת לתרחישי תקיפה בכמה זירות. האפשרות מובאת ברצינות, אבל בשלב הזה מדובר בהערכת סיכון, לא בהתרעה על מתקפה קרובה. ואת הערכת הסיכון הזאת החליט נתניהו לפרסם בעצמו ולקשור במפורש לתקופה שלפני הבחירות.
איראן היא החוט שעובר מאבו דאבי לתל נוף גם בלי לייחס לשתי ההתרחשויות קשר מבצעי שלא הוכח. ביום ראשון נתניהו משווה הערכות עם אחת המדינות החשופות ביותר להתלקחות במפרץ ומציג מידע על תוכנית הגרעין. יומיים אחר כך, בבסיס המזוהה עם יכולת הפעולה ארוכת הטווח של ישראל, הוא מזהיר מפני ניסיון של אויבים לתקוף.
לפי גורמים המעורים בביקור, נתניהו ביקש מבן זאיד להכחיש בעצמו ובפומבי את הסיפור - ולא קיבל ממנו הכחשה כזאת. לשכת ראש הממשלה לא אישרה שזו הייתה אחת ממטרות הנסיעה. גם אופן הביקור ראוי לתשומת לב. לפי הגורמים המעורים במגעים, ביקש נתניהו להגיע לאבו דאבי כבר קודם ודחק באמירותים לקיים את המפגש. בסופו של דבר התקבל, אבל בפרופיל נמוך: בלי מסיבת עיתונאים, בלי הזדמנות צילום או הצהרה משותפת. בן זאיד קיבל אותו לשיחה רגישה על אינטרסים אסטרטגיים, אך לא העניק לו את ההכחשה הפומבית שביקש.
קשה להחמיץ את האירוניה: ביום ראשון נתניהו באבו דאבי, כשמעל הביקור מרחפת השאלה אם הוזהר לפני המתקפה הקודמת. ביום שלישי הוא בתל נוף ומזהיר בעצמו מפני המתקפה הבאה. אין בכך הוכחה שהפרשה הראשונה הולידה את ההצהרה השנייה. אבל אם איראן או אחד משלוחיה יפעלו לפני הבחירות, לנתניהו כבר יש תיעוד פומבי שבו הזהיר מראש. זה לא פותר לו דבר בוויכוח על האחריות ל־7 באוקטובר. בדיון על הטבח הוא נדרש להשיב על טענות לגבי האזהרות שאחרים נתנו ועל מה שעשה בעקבותיהן. הפעם האזהרה רשומה על שמו.
האופוזיציה הפכה את האחריות ל־7 באוקטובר ואת הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית לנושא מרכזי בבחירות. ככל שיום השנה מתקרב, הוויכוח על המחדל, על ההתרעות ועל אחריות הדרג המדיני צפוי לתפוס מקום גדול יותר. גם מקורן של חלק מהטענות מקשה על נתניהו: טענה של יריב פוליטי אפשר להכניס מיד למגירת "הקמפיין". קשה יותר לעשות זאת כשהיא נוגעת לנשיא איחוד האמירויות או למסר מבכיר מצרי.
מלחמה פוטנציאלית תטרוף את סדר היום הזה בתוך שעות. 7 באוקטובר לא ייעלם, אך את הכותרות יתפסו הטילים מאיראן, הנפגעים, ישיבות הקבינט והנחיות פיקוד העורף. האולפנים יעברו מתחקירי המחדל למפות הטווחים, המטרות והיירוטים. האופוזיציה תצטרך לנהל את הקמפיין בתוך מלחמה. נתניהו, לעומתה, יופיע מדי ערב כראש הממשלה שמנהל אותה.
זה לא מבטיח לו דבר בקלפי. הרוגים, פגיעה בעורף, הסתבכות ממושכת, או תחושה שהדרג המדיני גרר את ישראל להרפתקה, עלולים להיות הרסניים חודש לפני הבחירות. אבל במקום להתגונן יום אחר יום על מה שקרה לפני שלוש שנים, יישפט נתניהו על החלטות שהוא מקבל בזמן אמת.
וכאן חוזר "מר ביטחון". בקמפיין הנוכחי נתניהו מנסה שוב להציג עצמו כמנהיג שמזהה את האיום לפני האחרים ומוכן להפעיל כוח. 7 באוקטובר פגע קשות בדימוי הזה. איראן מחזירה אל מרכז הבמה את החומרים שמהם הוא נבנה במשך שנים: האיום מטהרן, היחסים עם וושינגטון וההחלטה אם ומתי להפעיל כוח. מבחינה פוליטית, זה שטח נוח יותר עבורו מאשר עזה. עזה מחזירה מיד אל המחדל, החטופים, האחריות ומטרות המלחמה. מול איראן נתניהו יושב במרכז קבלת ההחלטות, מחזיק במידע שרוב הציבור אינו רואה, ומנהל את המגעים עם וושינגטון ועם מנהיגי האזור.
אלא שמבחינת נתניהו השאלה היא לא אם הוא עצמו יפתח במלחמה, אלא מה תחליט וושינגטון, ומה תידרש ישראל לעשות בעקבות אותה ההחלטה. המלחמה ומחירי הדלק הגבוהים הפכו לבעיה פוליטית עבור טראמפ ועבור הרפובליקנים לקראת בחירות האמצע, אבל בוושינגטון כבר מסתכלים גם על היום שאחריהן. המגעים העקיפים עם איראן לא הניבו עד כה פריצת דרך, הפערים נותרו גדולים, וטראמפ דחה את ההצעה האיראנית האחרונה. ההערכה שנתניהו מביא בחשבון היא שטראמפ עשוי להגיע למסקנה שאחרי בחירות האמצע ממילא יישאר לו מעט מה להפסיד פוליטית מהמשך המערכה, ובאין גמישות איראנית מספקת – יחזור לאופציה הצבאית.
גם משום כך אבו דאבי חשובה. איחוד האמירויות חשופה ישירות להסלמה, מנהלת ערוצים עם טהרן ומקיימת יחסים ביטחוניים ומדיניים עם ישראל ועם ארה"ב. בן זאיד יכול לתת לנתניהו תמונה נוספת של הכוונות האיראניות ושל המחיר האזורי של מערכה נוספת. ייתכן שהחודש יעבור בלי הסלמה והמגעים בין וושינגטון לטהרן יתקדמו. בישראל נערכים גם לתרחיש אחר.
וישנה הדרך שבה נתניהו בחר לדבר. לפני "יש סימנים" הוא מנה הישגים וחיסולים בעזה ובלבנון, דיבר על "לחצים כבירים" לוותר על הישגי המלחמה והבטיח שלא ייכנע להם. את הדברים הוא אמר בתל נוף, לא בלשכתו. "הזרוע הארוכה" של ישראל, אמר, תגיע לאויב "בכל מקום ובכל זמן". איראן לא הוזכרה בשמה. אחרי הביקור באבו דאבי לא היה קשה להבין למי עוד מיועד המסר. אין סתירה בין איום ביטחוני רציני לבין שימוש פוליטי באופן שבו מציגים אותו. נתניהו החליט לפרסם את ההערכה, לקשור אותה לבחירות ולעשות זאת מבסיס חיל האוויר.
מכאן והלאה כדאי להסתכל פחות על המילים ויותר על מה שקורה בצה"ל. אם הסיכון מתקרב, הוא אמור בשלב כלשהו להופיע בכוננות, בפריסתן של מערכות ההגנה או בהנחיות לעורף. נכון לעכשיו זה לא קרה. האיום יכול להיות רציני גם בלי התרעה אופרטיבית, אבל אם תגיע התרעה כזאת, היא תשאיר עקבות בשטח. אם תפרוץ מערכה לפני הבחירות, נתניהו יעמוד במרכז האירוע. כך גם האחריות לתוצאותיו. ואז יהיה לו סיפור חדש להעמיד מול זה שמלווה אותו מאז 7 באוקטובר: הפעם הוא ראה את הסכנה, הזהיר ונערך. אלא שאת הסיפור הזה כבר לא יקבע הניסוח בתל נוף, אלא התוצאות.
התרעות פיקוד העורף