החיפושית החדשה נחתה בישראל: שובבה אך מיושנת

אחת ההצלחות המסחריות הגדולות של ב.מ.וו, שנולדה מתוך אחד הכישלונות העסקיים הקשים ביותר שלה, הוא המותג "מיני". זהו השריד היחיד שב.מ.וו החליטה לשמור מתוך בית הקברות הבריטי של "קבוצת רובר", וב-15 השנים האחרונות היא הפכה אותו לא רק לגן עדן טכנולוגי ועיצובי - אלא גם לסיפור הצלחה כלכלי מרשים.

ראשית, אי אפשר שלא להזכיר את הפספוס הגדול: פולקסווגן, הרבה לפני מיני, פיאט 500 או סיטרואן DS, זיהתה את הצורך של לקוחות במכוניות אינדיבידואליות וחריגות בעיצובן, וגם את התשוקה שלהם לנוסטלגיה. התשובה שלה, שהושקה עוד לפני מיני החדשה, לא הייתה מושלמת אבל בוודאי שהייתה נכונה, ולכן גם זכתה להצלחה מרשימה לפרק זמן קצר.

בראייה לאחור אפשר לקבוע שהחיפושית "החדשה" הייתה תרגיל בעיצוב שהתגלגל להיות תרגיל בשיווק, אבל נכשל במבחן ההנדסה. המכונית סבלה מארגונומיה לקויה ומבעיות אמינות, וגם הדגימה חוסר יכולת מצד פולקסווגן להפיק לקחים ולהשתפר. הפספוס הגדול נובע מכך שהקונצרן - שבקרוב יהפוך ליצרנית הרכב הגדולה בעולם - ממילא בונה עשרות גרסאות לחמישה מותגים על גבי אותן פלטפורמות, ולכן יש לו כל הכלים הנחוצים לבניית מכונית נישה זולה לייצור.

אנשי פולקסווגן לא השכילו לפתח את החיפושית "החדשה" גם כמוצר בפני עצמו וגם כבסיס למשפחת דגמים, ולא דאגו לבנות סביבה עולם תוכן מתאים. כמעט 12 שנים לאחר שהושקה, בזמן שמיני כבר ייצרה ומכרה דור שני ומאוד מוצלח לחידוש שלה, והוסיפה סביבו מבחר דגמים, ובעת שה-500 הצילה את פיאט מפשיטת רגל - פולקסווגן קיפלה את פרויקט "החיפושית החדשה" בקול ענות חלושה.

למרבה הצער, הרשלנות שאפיינה את ההתייחסות הפולקסווגנית לאייקון המוטורי שלהם לא נפתרה גם כאשר התבררה הטעות והוחלט לפתח חיפושית "חדשה-חדשה". כשנה לפני השקתם של דגמים חדשים על בסיס פלטפורמת ה-MQB המודרנית, היעילה והזולה יותר לייצור, השיקה פולקסווגן את המכונית שעליה אנחנו מספרים היום - כשהיא בנויה על גבי הפלטפורמה העתיקה (יחסית) של הדור החמישי של משפחת גולף (גם "דור שישי" הוא בעצם שדרוג של אותה פלטפורמה).

טועה מי שטוען שלאדם הממוצע ברחוב לא צריך להיות אכפת מה"פלטפורמה" שעליה מבוססת מכונית. הפלטפורמה היא הבסיס שקובע לא רק את עלויות הייצור, אלא, למשל, גם את הארכיטקטורה של מערכת החשמל שהפכה לאחד האלמנטים החשובים ביותר - גם אם הנסתרים מן העין - של מכונית מודרנית.

דוגמה קטנטנה שממחישה במה אמורים הדברים היא היעדרו של שקע USB בחיפושית החדשה-חדשה, ומערכת מולטימדיה מפגרת טכנולוגית ובעייתית לתפעול. דוגמה כואבת יותר שנובעת מן ההתבססות על מערכת החשמל הישנה היא שקשה מאוד - אולי בכלל לא אפשרי - לבנות לתוכה את מערכת הבלימה האוטונומית שנדרשת כיום כדי לזכות בציון המרבי של מבחני פרויקט הריסוק Euro-NCAP.

השורה התחתונה, לפני שמפסיקים להתרגז ומתחילים לחייך, היא שאנשי פולקסווגן יצאו פשוט צנון: לפני כשנתיים, רגע לפני שמיני השיקה דור שלישי ומתקדם של מיני החדשה, הם החזירו לחיים (לאחר שנתיים הפסקה) מכונית שבמקור הקדימה בשנתיים את מיני אבל לא התקדמה מאז, תוך שהם מתבססים על מכלולים ישנים יחסית ובלי להשקיע את מה שצריך כדי לייצר "עולם של חיפושיות" סביב המכונית.

ואם כוונתם של אנשי פולקסווגן הייתה להשיג עלויות ייצור נמוכות כדי להציע בסופו של דבר מכונית עממית ולא יקרה, הרי שבמבחן תג המחיר אין כל זכר לכוונה הזאת. כשנתיים לאחר השקתה בעולם נחתה בישראל החיפושית החדשה-חדשה עם תג מחיר של 135 אלף שקל לגרסה הבסיסית ו-150 אלף שקל לגרסה שכדאי לקנות (אם כבר קונים חיפושית).

כעת, לאחר שהרקע די ברור, אפשר להתחיל לחייך ולספר מה החיפושית הצהובה שלנו כן יודעת לעשות, ולמי היא כן יכולה להתאים. ראשית, קשה להישאר אדיש למראה האייקוני של החיפושית. המכונית גדולה מאוד יחסית לדגם שנמכר כאן במספרים זעומים ובהפסקות בין 2000 ל-2007, הקימורים מודגשים יותר בחלקם - כך שהמראה נוכח ונעים יותר לעין, בעוד אזורים אחרים - למשל מכסה המנוע, הושטחו מעט כדי לשפר את שדה הראייה.

הגרסה הישראלית מתאפיינת במתלים רכים יחסית, עם מהלך ארוך וזוויות גלגול ניכרות יחסית למכוניות מודרניות. גם ההיגוי קל ולא מאוד מדויק סביב המרכז. התוצאה היא מכונית לא חדה במיוחד, דבר שהיה גורם לנו לאכזבה רבה כמעט מכל מכונית אחרת - ובמיוחד אם נקודת ההתייחסות לצורך ההשוואה היא "מיני" - אחת המכוניות החדות והמדויקות ביותר.

אלא שדווקא כשמדובר בחיפושית, עם מנוע בעל עוצמה בינונית, מתקבלת התנהגות כביש משעשעת ומהנה שמצליחה להזכיר משהו מן האופי של החיפושית המקורית. כבר הזכרנו את מי שמכונית כזאת לא מתאימה לו, ואפשר להוסיף להגדרה גם את "חולי ההגה" (עבורם, אגב, נבנתה בעולם חיפושית ספורטיבית שטרם הגיעה ארצה).

אבל זה גם השלב שבו חייבים לחזור לנקודת ההתחלה ולגלות שהקהל הגדול שכן נותר איתנו עד לכאן הגיע מלכתחילה בזכות העיצוב העגלגל, השרירי, המתוק והמשמח, שגורם לנו לחייך ומפרק כל שמץ של אנטגוניזם.

כעת, כשנשארים עם מי שהגיע בזכות העיצוב, הרי שהתחושה של היגוי שהוא קצת "על בערך", עם קלילות מתלים שמשדרת תחושת מהירות גם כשנוהגים לאט, נתפסת בעיני כהרבה יותר מתאימה לאופי של חיפושית מאשר ההתנהגות המהודקת (והמהנה בפני עצמה) של מיני.

מושב הנהג נוח ותומך, קל להגיע איתו לתנוחת נהיגה טובה ולרגל שמאל יש מדרך ענק ונוח. גלגל ההגה, שגם הוא מעוצב בסגנון רטרו וחלקו התחתון קטום, מעביר תחושה נעימה לידיים וההיגוי ממילא לא מפתה לנהיגה אגרסיבית.

מעבר לחוויה הוויזואלית הדקלרטיבית שבעל המכונית הזאת משדר לסביבתו, הוא גם ייהנה מסביבת הנהג. לוח המכשירים והשמשה הקדמית זקופים מול הנהג, השמשה קטנה בשטחה יחסית אבל לא פוגמת בשדה הראייה, וחלקים נרחבים של הדאש-בורד והדלתות בנויים מפלסטיק איכותי, צבעוני ומבריק - מחווה מרגשת לחלקי המתכת הצבועים במכונית המקורית.